אתה כאן

בן אדמה

בן אדמה

בן אדמה

מילים: אברהם אבן עזרא

בֶּן אֲדָמָה יִזְכֹּר בְּמוֹלַדְתּוֹ, כִּי לְעֵת קֵץ יָשׁוּב לְיוֹלַדְתּוֹ.

"קוּם וְהַצְלַח!" יֹאמְרוּ לְבֶן חָמֵשׁ,
מַאֲוַיָיו עוֹלִים עֲלוֹת שָׁמֶשׁ.
בֵּין שְׁדֵי אֵם יִשְׁכַּב וְאַל יָמֵשׁ,
צַוְּארֵי אָב יִקַּח לְמֶרְכַּבְתּוֹ.

אַל תְּאִיצוּן מוּסָר לְבֶן עֶשֶׂר,
עוֹד מְעַט קָט יִגְדַּל וְיִוָּסֵר.
דַּבְּרוּ לוֹ "חֵן חֵן" וְיִתְבַּשֵּׂר,
שַׁעֲשׁוּעֵי יוֹלְדָיו וּמִשְׁפַּחְתּוֹ.

מַה נְּעִימִים יָמִים לְבֶן עֶשְׂרִים,
קַל כְּעֹפֶר דּוֹלֵג עֲלֵי הָרִים.
בָּז לְמוּסָר, לוֹעֵג לְקוֹל מוֹרִים,
יַעֲלַת חֵן חַבְלוֹ וּמַלְכֻּדְתּוֹ.

בֶּן שְׁלשִׁים נָפַל בְּיַד אֵשֶׁת,
קָם וְהִבִּיט – הִנּוֹ בְתוֹךְ רֶשֶׁת!
יִלְחֲצוּהוּ סָבִיב בְּנֵי קֶשֶׁת,
מִשְׁאֲלוֹת לֵב בָּנָיו וְלֵב אִשְׁתּוֹ.

נָע וְנִכְנָע מַשִּׂיג לְאַרְבָּעִים,
שָׂשׂ בְּחֶלְקוֹ – אִם רַע וְאִם נָעִים.
רָץ לְדַרְכּוֹ וַיַּעֲזֹב רֵעִים,
עַל עֲמָלוֹ יַעְמֹד בְּמִשְׁמַרְתּוֹ.

בֶּן חֲמִשִּׁים יִזְכֹּר יְמֵי הֶבֶל,
יֶאֱבַל כִּי קָרְבוּ יְמֵי אֵבֶל.
בָּז בְּעֵינָיו אֶת כָּל יְקָר תֵּבֵל,
כִּי יְפַחֵד פֶּן קָרְבָה עִתּוֹ.

שַׁאֲלוּ: מֶה הָיָה לְבֶן שִׁשִּׁים,
אִם לְמַעְשָיו בַּדִּים וְשָׁרָשִׁים.
כִּי שְׂרִידָיו דַּלִּים וְנֶחְלָשִׁים,
לֹא יְקוּמוּן אִתּוֹ בְמִלְחַמְתּוֹ.

אִם שְׁנוֹתָיו נָגְעוּ אֱלֵי שִׁבְעִים,
אֵין דְּבָרָיו נִרְאִים וְנִשְׁמָעִים.
רַק לְמַשָּׂא יִהְיֶה עֲלֵי רֵעִים,
מַעֲמָס עַל נַפְשׁוֹ וּמִשְׁעַנְתּוֹ.

בֶּן שְׁמֹנִים טֹרַח עֲלֵי בָנָיו,
אֵין לְבָבוֹ עִמּוֹ וְלֹא עֵינָיו.
בוּז וְלַעַג לְבָנָיו וְלִשְׁכֵנָיו,
רוֹשׁ בְּכוֹסוֹ גַּם לַעֲנָה פִתּוֹ.

אַחֲרֵי זֹאת כַּמֵּת יְהִי נֶחְשָׁב,
אַשְׁרֵי אִישׁ נֶחְשָׁב לְגֵר תּוֹשָׁב.
אֵין בְּלִבּוֹ רַעְיוֹן וְלֹא מַחְשָׁב,
רַק בְּאַחְרִית נַפְשׁוֹ וּמַשְׂכֻּרְתּוֹ.

הפיוט הזה מוכר בזכות ביצועיו בעדות רבות בימים הנוראים. בקהילות רבות נהגו לשיר אותו ביום הכיפורים לפני תפילת מנחה.

הפיוט נכתב כתוכחה לאדם העובר שינויים מלידתו עד מותו. הרעיון המרכזי של השיר נמצא כבר בתלמוד, למשל במסכת אבות ה,כה ובמדרש קהלת רבה א,ג. הרעיון העובר כחוט השני בפיוט הוא שגם כשהאדם נמצא בשיא כוחו וגם כשהוא דועך, עליו לזכור את אחריתו.

בן אדמה – כך מכונה האדם, שנברא מהאדמה (על-פי בראשית ג,יט). במולדתו – מרגע הולדתו. ישוב ליולדתו – לאדמה, לפי הפס' "…עַד שׁוּבְךָ אֶל הָאֲדָמָה כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב" (בר' ג,יט).

קום והצלח… – בגיל חמש, הילד מתחיל ללמוד. במסכת אבות נאמר "בן חמש למקרא". לילד יש שאיפות וכאן הוא נמשל לשמש שזורחת בבוקר ומתגברת במהלך היום. אולם הוא עדיין עולל ולכן הוא מתרפק על הוריו.

אל תאיצון… – גם כשהילד מתבגר ומגיע לגיל עשר, אין לצפות ממנו שיתנהג כמבוגר, הוא עדיין רודף אחרי השעשועים. אבן עזרא משבץ כאן את הפס' מישעיה כב,ד "אַל תָּאִיצוּ לְנַחֲמֵנִי" וכן את הפס' מזכריה ד,ז "תְּשֻאוֹת חֵן חֵן לָהּ".

מה נעימים – העלם בן העשרים נהנה מחיים ללא עול וללא מוסר. הוא דולג עלי הרים כמו הדוד בשיר השירים (ב,ח), בז למוסר ולמורים, אך לבסוף נלכד ברשת האהבה. הביטוי חבלו ומלכודתו לקוח מהפס' "טָמוּן בָּאָרֶץ חַבְלוֹ וּמַלְכֻּדְתּוֹ עֲלֵי נָתִיב" (איוב יח,י).