הפיוט והשואה - מאת אלמוג בהר

לקראת יום השואה חשוב לזכור ולהזכיר פיוטים שנכתבו בזמן השואה או לאחריה, לחנים לפיוטים שנכתבו בתקופה זאת, וכן שירים שונים, קודמים לתקופה זאת, אשר נטענו במשמעות חדושה בזמן זה (כגון שיר הלאדינו "אדיו קרידה", או השיר "שקעה חמה" שנכתב קודם לשואה).

אני רוצה לצרף כאן את הטקסטים לשני פיוטים שנכתבו על השואה: הראשון "אלי אלי נפשי בכי" נכתב על-ידי יהודה לייב ביאלר בוורשה בשנת תש"ה, מיד לאחר תום המלחמה, כאשר הוא חזר אליה. הפיוט כתוב במתכונת הקינה לתשעה באב "אלי ציון ועריה", הקינה האחרונה בקינות תשעה באב בקהילות אשכנז, והוא התקבל בחלק ממנהגי הקהילות והוא מושר לאחר "אלי ציון ועריה".

            השיר השני, "אני ארעד ואתחלחל", נכתב על ידי מנשה בן סלימאן מנשה מעתוק שהרבאני ככל הנראה בשנת ה'ת"ש, 1940, בעיראק. מנשה שהרבאני נולד בשנת תרמ"א (1881) בעיראק, ומוצא משפחתו מהעיר שהרבאן. הוא הדפיס בבגדאד שני ספרי פזמונים. שהרבאני עלה בשנת תש"י (1950) לישראל, ונפטר בה בשנת תש"ך (1960) ברמת-גן.

            השירים מעניינים לקריאה זה לצד זה: הראשון נכתב מיד לאחר השואה, ואילו השני נכתב בשלב מוקדם למדי שלה, הראשון נכתב על-ידי ניצול שואה, בן קהילה שנפגעה בשואה, ואילו השני על-ידי בן קהילה שמחוץ למעגל השואה, מתוך הזדהות עם סבל שאר העם היהודי, הראשון הותאם ללחן ולקינות ט' באב, ואילו השני לא זכה ללחן.

אלי אלי נפשי בכי / יהודה לייב ביאלר

לביצוע הפיוט

אֱלִי אֱלִי נַפְשִׁי בְּכִי / וְזַעֲקִי בַּת יִשְׂרָאֵל

מִסְפֵּד שְׂאִי והִתְיַפְּחִי /  אָכְלָה הָאֵשׁ בְּיִשְׂרָאֵל

עַל טֶבַח עַם אֲשֶׁר הוּכַן / יִסּוּרֵי שְׁכוֹל אַשְדוֹת דָּמִים

זָקֵן גַּם טַף לֹא רוּחַם / עַל עֲקֵדָה קָרְבָּן תָּמִים

עַל עוֹלָלִים גְּמוּלֵי חָלָב / הַמְּרוּטָשִּׁים לְפִי צוּרִים

וְעַל דָּמָם אֲשֶׁר זָב / בְּרֹאשׁ חוּצוֹת לְעֵין הוֹרִים

עַל הַקְּהִלּוֹת הַשּׁוֹמֵמוֹת / וְעַל חוּרְבָּן מִקְדְּשֵׁי אֵל

יְקוּדֵי לַהַב שַׁלְהָבוֹת / עָרֵי פְּאֵר בְּיִשְׂרָאֵל

עֲלֵי דּוֹרוֹת אֲשֶׁר נִגְדְּעוּ / דְּמֵי אָבוֹת עַל דְּמֵי בָּנִים

בְּגֵיא אוֹשְׁבִיץ תַּמּוּ גָּוְעוּ / עֲלֵי מוֹקְדוֹת הַכִּבְשָׁנִים

עֲלֵי כְּלוּאִים חֲגוּרֵי שַׂק / הַנְּמַקִּים בְּרִבְבוֹתֵיהֶם

בִּטְרֶבְּלִינְקִי וּמַיְדָנֶק / וְאֵין מְלַקֵט עַצְמוֹתֵיהֶם

עֲלֵי קְרוֹנוֹת צְפוּפֵי אָדָם / אֲשֶׁר רוּפְּדוּ גָּפְרִית וָסִיד

צַחֵי צָמָא כִּכְלוֹת נַפְשָׁם / צָעֲקוּ מַיִם וְאֵין מוֹשִׁיט

עֲלֵי בָּנוֹת אֲשֶׁר עוּלְפוּ / רַעְיוֹת בְּנַפְשָׁן שָׁלְחוּ יָדָן

צ"ג הַטְּהוֹרוֹת יַחְדָּיו נִסְפּוּ / וְלֹא חוּלַל תֹּם כְּבוֹדָן

עֲלֵי קְפוּאִים בִּשְׂדוֹת שְׁלָגִים / יְלָדִים רַכִּים בְּחֵיק אִמָהוֹת

וְעַל קְדוֹשִׁים הַשּׁוֹאֲגִים / קְבוּרֵי חַיִּים מִתּוֹךְ בּוֹרוֹת

עֲלֵי גְּוִילִים הַמְּחוּלָלִים / בִּידֵי נָאצִים מְנַאֲצֵי אֵל

טְרוּפִים קְרוּעִים וּמְגֹאָלִים / בֵּין אַשְׁפָּתוֹת וְאֵין גּוֹאֵל

עַל צַדִּיקִים עַנְוֵי עוֹלָם / נְדִיבֵי עַם הוֹגֵי תּוֹרָה

בְּתָאֵי רַעַל נֶחְנַק קוֹלָם / נָפְלָה כָּבְתָה הַמְּנוֹרָה

עֲלֵי נֹעַר פִּרְחֵי הָעָם / חֲלוּצֵי קְרָב, כְּפִירֵי מְרִי

מוּל זְדוֹנִים שׁוֹפְכֵי הַדָּם / הִשְׁתַּלְהֲבוּ רִשְׁפֵי חֳרִי

עַל נַהֲרוֹת דָּם וּבְכִי / נִקְמַת בְּרִית בַּלֵב שְׁמוּרָה

בִּקְרָב גֵטוֹ לְלֹא רְהִי / נֶחְשָׂף הָעֹז טְמִיר גְּבוּרָה

עֲלֵי קִדּוּשׁ הַשֵּׁם וָעַם / וְעַל נִקְמַת דַּם טְהוֹרִים

בְּתַעֲצוּמוֹת מָסְרוּ נַפְשָׁם / לָחֲמוּ נָפְלוּ הַגִּבּוֹרִים

עֲלֵי גִּבּוֹר עַל בָּמֳתֵי עַד / כְּנֵר תָּמִיד בְּהוֹד זְרָחִים

כָּל נֶטֶף דָּם קָרְבַּן לְשַׁד / נִזְכֹּר עַד נֶצַח נְצָחִים

עַל שֶׁבֶר עַם נִשָּׂא קִינָה / כְּבוּלֵי יָגוֹן עֲטוּיֵי שׁוֹאָה

הֲלָנֶצַח תַּאֲפִיל שִׂנְאָה / וְלֹא תִּפְרשׂ הַנְּגֹהָה

רְאֵה אֱלֹהִים עוֹרִי צָפַד / נָפַל לִבִּי שׂוֹנְאַי קָמִים

הַקְשִׁיבָה שַׁוְעִי חִישָׁה מִפְלָט / הַצִּילָה נַפְשִׁי מֵאַנְשֵׁי דָּמִּים

על הפיוט "אלי אלי נפשי בכי":

            הפייטן פונה אל נפשו ומבקש: "נפשי בכי", ומלמד אותה כיצד לנהוג: "מספד שאי והתייפחי". אך לא הנפש לבדה צריכה להתאבל, אלא הקהילה כולה: "זעקי בת ישראל". האסון מצטייר גם בצורה מיתית – "אכלה האש בישראל", אבל גם בצורה קונקרטית מאוד "טבח עם אשר הוכן", "בגיא אושביץ", "בטרבלינקי ומידנק", "עלי קרונות צפופי אדם", "נאצים".

            הפיוט בנוי כאמור במתכונת הפיוט "אלי ציון ועריה":

            בפיוט המקורי הנושא הוא חורבן בית המקדש, כאשר כל בית פותח במילה "עלי" ומדגיש דבר מה נוסף שעליו צריך להתאבל (המילה "אלי" הפותחת את הפיוט הזה ואת פיוטנו פירושה: יללי, שאי קינה, בכי, על פי יואל א, ח): ארמון, גלות, הגיון, זבחים, טף, כבוד, מכות, שמחת משנאים, פשע, ושם השם אשר חולל.

            הפייטן בפיוטנו מספר על אסון חובק כל: "זקן גם טף לא רוחם", אותו הוא קושר אל עברו המכונן של העם: העקדה – וזאת אף-על-פי שיצחק בסופו של דבר לא נהרג בעקדה (אך כאן נוהג הפייטן בהתאם לקינות מסעי הצלב באשכנז, אשר קשרו את קידוש השם החדש לעקדה, ואף טענו לעיתים כי יצחק כן נהרג בעקדה).

            הפייטן מתאר את הרציחות בשואה בלשון מקראית: "עוללים גמולי חלב / המרוטשים לפי צורים", ומדגיש את רצח תינוקות לפני הוריהם, ואת ריבוי הדורות הנרצחים: "עלי דורות אשר נגדעו / דמי אבות על דמי בנים", ואת היות הנרצחים: "צדיקים ענווי עולם / נדיבי עם הוגי תורה".

            החורבן הוא גם המוות הפיזי ההמוני של אבות על בנים ותינוקות על סבתותיהם, וגם על הקהל, הקהילות, ומקדשיהן: "על הקהילות השוממות / ועל חורבן מקדשי אל... ערי פאר בישראל".        המוות הוא גם מות הספרים הקדושים: "גווילים המחוללים / בידי נאצים מנאצי אל // טרופים קרועים ומגואלים / בין אשפתות ואין גואל".

            המוות בתאי הגזים מתואר דרך המוקד והכבשן המוכרים מימי קדם: "גוועו עלי מוקדות הכבשנים", והמתים מתוארים ככאלו ש"אין מלקט עצמותיהם", והם מתים גם בהיותם כלואים: "כלואים חגורי שק / הנמקים ברבבותיהם".

            המוות בקרונות הצפופים מתואר בבהירות מבהילה: "צחי צמא ככלות נפשם / צעקו מים ואין מושיט", וגם המוות בהליכה "קפואים בשדות שלג", והמתים בבורות: "קדושים השואגים / קבורי חיים מתוך בורות", והמתים "בתאי רעל נחנק קולם".

            השיר מאזכר גם את "צ"ג הטהורות יחדיו נספו", סיפור על אודות בנות יהודיות שהוכנו לשמש חיילים נאציים ובחרו להתאבד, אשר התברר מאוחר יותר כיצירה ספרותית ולא אירוע ממשי.

            לקראת סוף הפיוט מדגיש המשורר את המורדים: "נוער פרחי העם / חלוצי קרב כפירי מרי", אשר "בקרב גטו ללא רהי / נחשף העוז טמיר גבורה". מעשה המרד הוא קידוש השם של אלו אשר "בתעצומות מסרו נפשם / לחמו נפלו הגיבורים". המשורר מבטיח לזכור גיבורים אלו "כנר תמיד... עד נצח נצחים".

            בשני הבתים האחרונים מסכם המשורר את נושא הקינה: "שבר עם" אשר בעיקבותיו על העם לשאת קינה, "כבולי יגון עטויי שואה" (יש לזכור שבשלב זה המילה שואה לא היתה עדין המילה המוסכמת לתיאור אסון העם היהודי מידי הגרמנים, והיא מציינת עדיין את משמעותה המקראית, כאסון גדול, אך אנו קוראים בה רטרואקטיבית את כלל השואה).

            המשורר שואל את האל: "הלנצח תאפיל שנאה / ולא תפרש הנגוהה?", האם האור אינו קרוב מול השנאה המחשיכה את העולם? בבית האחרון פונה המשורר, שעד כה פנה לעמו, באופן מפורש אל האלוהים, ומבקש קודם כל את ראייתו את אסון העם: "ראה אלוהים עורי צפד / נפל לבי שונאי קמים / הקשיבה שוועי חישה מפלט / הצילה נפשי מאנשי דמים".

אני ארעד ואתחלחל / מנשה בן סלימאן מנשה מעתוק שהרבאני

אני ארעד ואתחלחל / ובקרבי יבער אש גחל / כי האלמאן קם כשחל / וכתנין לבָלענו

בשנת הת"ש תשש כוחי / ומצרות קצרה רוחי / כי הן מדחי אל דחי / בכף קלע קלענו

גדע קרן עם נאמן / ועשה בם כשוד שלמן / אלמאן הרשע כהמן / אכלנו הממנו

דת נתן היתלר צוררי / הכופר והאכזרי / כל הנקרא בשם עברי / את זכרו מחה אמחנו

הרג חכמים ונבונים / וישרים ונאמנים / והכני אם על בנים / שפך כמים דמינו

ויצא הוא למלחמה / וכבש מלכי אדמה / ורדף באף ובחמה / אותנו להשמידנו

זחלתי מאוד ואירא / ונשמה בי לא נותרה / כי חצי אפו בי ירה / מטרה לחץ שמנו

חרף וגדף לבלי חוק / ובעמי ונתנם לצחוק / וה' עמד מרחוק / נקרא ולא יעננו

טפלו עלי שקר זדים / וחמס בי הם מעידים / כי אין אמון ביהודים / ולבוגדים חשבונו

יחד כולם חברו חבר / מכל פינה מכל עבר / הוסיפו שבר על שבר / ובכחש הם סבבונו

כמה אלפים מלחצם / בחרו מחנק לנפשם / כי נפלו בפח מוקשם / על זאת דאבה נפשנו

לקחו מהם את ממונם / וכל קנינם והונם / וגדל מאוד יגונם / כי גז חיש עף ואיננו

מאוד נסו ליערים / אבות ובנים והורים / והיו כולם פגרים / לחייתו ארץ נתנו

נהי אעורר וקינה / ואזעק ברוב מגנה / עד אנה אלי עד אנה / תסתיר פניך ממנו

ספדו עמי והילילו / ואת קינתכם הגדילו / ועליהם התאבלו / וקראו לצור ישענו

עד מתי אל יחרף צר / ואומר כי ידך תקצר / להושיע מן המצר / חרפה זו שברה לבנו

פדה עם אסור בזיקים / והמה ברוב מצוקים / ובכל זאת הם מחזיקים / בתורתך אלוהינו

צועקים בוער וערב / הלא נטו צללי ערב / ואנחנו עוד בקרב / הגויים ולא נושענו

קדוש אל מלא רחמים / נא הפר כעס וזעמים / ואם גברו האשמים / סלח נא לנו אבינו

רחם עמך הנרדפים / וברעב הם עטופים / ובצמא מתעלפים / אומרים מי מים ישקנו

שעו מני ואמרר / מתגרת יד צר הצורר / ואקונן ואעורר / לבכי את לב אחינו

תוחלתי אהה נכזבה / ואני אנה אני בא / ויבער בי אש להבה / כי גדול כים שברנו

על הפיוט "אני ארעד ואתחלחל":

            השיר השני, "אני ארעד ואתחלחל", נכתב כאמור בעיראק, ככל הנראה בשנת ה'ת"ש, 1940, וזאת על פי שורתו השניה: "בשנת הת"ש תשש כוחי". באותה שנה היה המשורר מנשה שהרבאני בן 59, והוא ביקש להודיע לבני קהילתו ובני עמו על גודל האסון הנוחת עליהם מיד הגרמנים: "האלמאן קם כשחל / וכתנין לבָלענו" (הגרמנים נקראים בערבית האלמאן).

            בראש שירו מודיע המשורר על מצבו הקשה: "אני ארעד ואתחלחל / ובקרבי יבער אש גחל", וקושר את מצוקתו לזמן, אם כבר קודם לשנה זאת רבו הצרות, הרי ששנת 1940 מסמנת את הִתרבותן: "בשנת הת"ש תשש כוחי / ומצרות קצרה רוחי / כי הן מדחי אל דחי / בכף קלע קלענו". שהרבאני, בהמשך למסורת הפיוטית והמדרשית, מזהה את רשעות הגרמנים עם המן הרשע: "אלמאן הרשע כהמן", וכפי שהמן הראשון ביקש לגדוע את עם ישראל, כך הגרמני "גדע קרן עם נאמן / ועשה בם כשוד שלמן".

            בהתאם ללשון מגילת אסתר, בה הופיעה המילה הפרסית דת לראשונה, במשמעות צו, כותב המשורר: "דת נתן היתלר צוררי / הכופר והאכזרי / כל הנקרא בשם עברי / את זכרו מחה אמחנו". היתלר (כך כתיב שמו בערבית) נקרא כאן לא רק כהמן הרשע, אלא גם כפרעה בפתיחת ספר שמות, אך בניגוד לפרעה שגזר רק על הבנים גוזר היתלר על "כל הנקרא בשם עברי".

            המשורר מתאר הרג החכמים והנבונים, הרג הדורות הרבים, כפי שראינו גם בשיר הקודם. באופן שונה מן השיר הקודם, שהרבאני מקשר את השואה לכלל מלחמת העולם השניה, ומתאר את כיבושי גרמניה: "ויצא הוא למלחמה / וכבש מלכי אדמה".

            שהרבאני מתאר את יראתו, עד אשר "נשמה בי לא נותרה", ואז הוא פונה לבורא עולם: "חרף וגדף לבלי חוק / ובעמי ונתנם לצחוק / וה' עמד מרחוק / נקרא ולא יעננו". המתח הקשה בו הרשע קובע חוק המנוגד לחוקיו של בורא עולם וצוחק, בעוד הישועה והצדק אינם מופיע כאן במלוא חריפותו. בהמשך מוסיף על כך המשורר ושואל את השאלה התיאולוגית הבסיסית על מקומו של האל בשואה: "עד אנה אלי עד אנה / תסתיר פניך ממנוּ", וכן השאלה על זמן הישועה והתארכות הסבל וחרפת הקורבנות: "עד מתי אל יחרף צר / ואומר כי ידך תקצר / להושיע מן המצר / חרפה זו שברה לבנו".

            בשונה מן השיר הקודם שהרבאני טורח בשירו גם להשיב לטענותיו של האנטישמי ולפסול אותן: דברי האנטישמיות הנוצרית "כי אין אמון ביהודים / ולבוגדים חשבונו" הם דברי שקר לדבריו.

            היותו של השיר כתוב בשלב מוקדם של השואה מתבטא בתיאורו כיצד השבר הביא להתאבדויות רבות: "כמה אלפים מלחצם / בחרו מחנק לנפשם / כי נפלו בפח מוקשם / על זאת דאבה נפשנו"; אנחנו היודעים בדיעבד על רצח המיליונים, יודעים כי הנפש הוסיפה לדאבה הרבה יותר מאותו שלב שעליו מדבר המשורר. גם תיאורו על גזל הממון והרכוש נראה רחוק לאור כל תוצאות השואה.

            לקראת סוף השיר מבקש המשורר לכנס עמו להתפלל ולקונן: "נהי אעורר וקינה / ואזעק ברוב מגנה... ספדו עמי והילילו / ואת קינתכם הגדילו / ועליהם התאבלו / וקראו לצור ישענו... אקונן ואעורר / לבכי את לב אחינו". המילים "עליהם התאבלו" מבהירות את בקשתו של המשורר מבני עמו במקומו, עיראק, להתפלל על בני העם במקומות האחרים.

            המשורר מבקש מן האל את ישועתו: "פדה עם אסור בזיקים / והמה ברוב מצוקים / ובכל זאת הם מחזיקים / בתורתך אלוהינו... קדוש אל מלא רחמים / נא הפר כעס וזעמים / ואם גברו האשמים / סלח נא לנו אבינו // רחם עמך הנרדפים / וברעב הם עטופים / ובצמא מתעלפים / אומרים מי מים ישקנו". האל מתבקש לנהוג במידת הרחמים, בלי קשר למידת האשמים (שאלת החטא והאשמה של היהודים, שעל-פי רוב נקשרה בהיסטוריה היהודים לאסונות שהתרחשו לעם, בחורבן בית המקדש, בגלות, במסעות הצלב, בגירוש ספרד ועוד, הפכה לאחר השואה לשאלה שקוממה רבים, כיצד אפשר לקשור רצח במידה כל כך גדולה, ובתוכו רצח של תינוקות רבים, לאשמה כלשהי).

            השיר מסתיים בייאוש עמוק: "תוחלתי אהה נכזבה / ואני אנה אני בא / ויבער בי אש להבה / כי גדול כים שברנו".

פיוטים נוספים הקשורים ליום השואה:

"אני מאמין באמונה שלמה" הולחן ע"י ר' עזריאל דוד פסטג, חסיד מודזיץ', שעל פי הסיפור חיבר את הניגון ברכבת המוות לטרבלינקה (ונשמר והועבר על-ידי שני בורחים מן הרכבת), שם נספה.

ללחן: "אני מאמין באמונה שלמה"

לסיפור ההלחנה

הפיוט "יה ריבון עלם" הולחן מחדש בזמן השואה. לסיפורה של אסתר אטינגר על לחנו של האדמו"ר מבובוב לשיר, שאמנם קדם לשואה אך האדמו"ר עצמו נרצח בשואה:
ללחן: "יה ריבון עלם"

הפיוט "הללויה עם נברא" שחובר בלוב עם יציאת היהודים ממחנות ההשמדה:
ללחן: "הללויה עם נברא"

לקינה "איך על אחי" שכתב הרב חיים סבתו על השואה, המשולבת בחלק ממנהגי ט' באב של קהילות שונות:
ללחן: "איך על אחי"

לתפילת "אל מלא רחמים" על הנספים בשואה