אתה כאן

חלון לדמויות מרכזיות בפיוט

חלון לדמויות מרכזיות בפיוט

חלון לדמויות מרכזיות בפיוט

דונש בן לברט (920–990)
דונש הלוי בן לברט, מדקדק ומשורר גדל והתחנך בפאס שבמרוקו, נדד לבגדד ומשם לספרד. בבגדד, שהיתה בירת התרבות הערבית המוסלמית דאז, פעל ויצר רב סעדיה גאון, ממנו למד דונש. מפעלים ספרותיים שיזם רס"ג, דוגמת תרגום המקרא לערבית וכתיבת ספר יסוד (האמונות והדעות) של ההגות היהודית בערבית, פתחו את היהדות לתרבות הערבית ולשירתה. דונש בן לברט תלמידו הלך בעקבותיו וכתב שיר במבנה הקצידה הערבית הקלאסית. לראשונה בשירה העברית נכתב שיר על פי המשקל והחרוזים הערביים. רס"ג סמך ידיו על חידושיו של תלמידו, אך דומה שמסורת הפיוט המבוססת במזרח התקשתה לעכל חדירה זו של יסודות זרים אליה.
דונש בן לברט חזר למערב והתמנה ע"י חסדאי בן-שפרוט, שר ונגיד, כמשורר בחצרו של הכליף עבד אלרחמן השלישי בקורדובה שבספרד.
בספרד נוצר מפגש תרבותי בין מזרח ומערב באמצעות משוררים ומוסיקאים שנדדו בין תרבויות בגדד וספרד, והתהווה מיזוג בין תרבות ערבית, ספרדית מקומית, ברברית ועברית. בחצר המלוכה
הסתופפו אנשי מדע, חכמי תורה ומשוררים ולתוך מציאות זו הביא דונש את חידושיו לא רק בתחום הצורה, אלא גם בתוכן, הפותח אפשרות לשירת החול. חידושיו אמנם נתקלו בהתנגדות מצד סופר חצר אחר, מנחם בן סרוק ותלמידיו, שטענו נגד שינוי צורות מקראיות שעשה כדי להתאימן למשקל הערבי ולחרוז. אך התרבות היתה בשלה להם, ובספרד התגבשה שירה עברית בעלת מבנה ומרכיבים פואטיים חדשים.
דונש בן לברט חיבר תפילות ופיוטים לשבת, לחתנים ועוד שהתקבלו בכל קהילות ישראל. בין הידועים שבהם "דרור יקרא", "דווי הסר", "דלה שובב". הרבה משיריו לא נתפרסמו בשמו ורבים אבדו. רש"י ובעלי התוספות מזכירים את דונש לשבח, ור' יוסף קמחי (הרד"ק) כתב בספרו "הגלוי" שיר לכבודו.
דונש בן-לברט חי בתחילת תור הזהב, התקופה שציינה את הפריחה התרבותית של יהודי ספרד (מאות 10–13). חדשנותו ותרומתו לשירה תרמו לה ללא ספק.
ע"פ חיים שירמן ועזרא פליישר
שלמה אבן גבירול (1021–1053/8)
שלמה אבן גבירול חי ופעל באנדלוסיה שבספרד במאה ה-11. יצירתו ניכרה בעיקר בשני תחומים: פילוסופיה ושירה. הן בכתיבתו הפילוסופית הן בכתיבתו השירית ניכרים מקורות השפעה יהודיים ושאינם יהודיים: על שירתו השפיעו הן הפיוט העברי הקדום, והן השירה הערבית ושורשי הגותו יונקים מתורת הסוד היהודית הקדומה, ולצדה מתורת הסוד המוסלמית ומהפילוסופיה הניאו-אפלטונית. רשב"ג היה מגדולי משוררי ספרד. הוא כתב אלפי שירים, וביניהם שירי חול ושירי קודש.
מעט ידוע על קורות חייו. מהפרטים הביוגראפיים שנמסרו מבני תקופתו, מהכתובות המופיעות באחדים משיריו ומתוכן השירים מצטיירת דמות טרגית. הוא נולד במאלאגה שבספרד ב- 1021/2, חי את רוב שנותיו בסרגוסה, ונפטר בוולנסיה בשנת 1053/8. בהיותו צעיר מת עליו אביו, ואת הייאוש שנפל עליו כאשר נתייתם ניתן לשמוע מתוך שבע הקינות שכתב עליו. שלמה אבן גבירול נותר ללא אב, ואף אחים לא היו לו. במהלך חייו חלה במחלת עור ממאירה, שכנראה באה לו מאביו, וגרמה לו עינויים רבים. לעיתים רותק למיטה, ונתייסר בנדודי שינה ובמכאובים. מחלת עור זו שיוותה לו מראה חיצוני דוחה. לצד הכאב והקושי שנבעו ממחלתו סבל רשב"ג גם מדוחק כלכלי. כמו משוררים רבים בני זמנו היה עני מרוד, והיה טרוד בצרכי מחייתו הבסיסית. בעקבות מות אביו נגזרו עליו שנים של נדודים וצפייה לחסדי נדיבים. מראהו החיצוני הדוחה, אופיו היהיר והמושחז, ומצבו הכלכלי הנחות הביאו אותו לנחיתות חברתית, ואולם הכישורים יוצאי הדופן, שניחן בהם, הביאוהו להיות יוצר גדול.
אבן גבירול בז לערכי הזמן והעולם הזה. לאור התנסויותיו השליליות מאס בחיי חברה ובכבוד החולף שנוחלים מבשר ודם. הוא כתב כנגד בוגדנותם של בני אדם וגם כנגד פיתויי היצר ותאוות החומר. אפילו לתשוקה הטבעית להעמדת צאצאים לא התייחס באהדה. הוא העדיף את ההתמסרות ללימודי מטפיזיקה ואת העיסוק בחוויות רוחניות.
למרות אמירותיו הנוקבות בשבח החכמה והדבקות הרוחנית ובגנותו של העולם הזה, מצויים בידינו לא מעט שירי חשק, יין וטבע חושניים ועליזים פרי עטו. יש הטוענים כי בכתיבתו שירים אלו, שהיו רחוקים מעולמו הרוחני, ביקש רשב"ג להפגין וירטואוזיות במגוון סוגות כתיבה שהיו מקובלות בדורו, לעומתם אחרים ראו בכתיבתם של שירים אלו ביטוי אותנטי לצורך נפשי, אולי בתקופות שבהן התגבר על דכאונו.
לשם פרנסה פנה רשב"ג לשועים ונדיבים, שתמכו בו בתמורה לשירי הלל שכתב לשמם. כמו כן מצויות בידינו קינות שכתב על מותם של אנשים מפורסמים, וביניהם רב האי גאון.
לעתים לא עצר בעד מזגו העוקצני, והוא השתלח בלשונו השירית באנשים שונים. עדויות לכך ניתן למצוא באחדים משיריו. לעתים בעקבות התבטאויות כאלה נאלץ להתנצל.
הוא היה אמן הסגנון, ושלט במכמני הלשון. בשירתו ניתן למצוא ביטויים עזי מבע, צד אחד, ומצד שני גם צירופי לשון כבדים ונוקשים. עושר נפשו של רשב"ג עולה ממכלול יצירתו השירית, המכילה הן ביטויים עזים לרגשות כאב, צער, תשוקה והתלהבות, הן ניתוח קר, ואפילו סרקסטי, ופלפלנות שכלתנית.
בולט ההבדל בין אישיותו המתבטאת בשירת החול שלו לבין הופעתה בשירת הקודש: המשורר הגאה והמתנשא, הבז לשאר הבריות, משנה כביכול את טבעו בהתייצבו לפני שופטו העליון. תקיפותו ורוגזו שבשירת החול מומרים בהכנעה. ומתוכה הוא אף נעשה שליח נאמן לשאר אחיו.
לצד פיוטים שמרניים, נודע אבן גבירול בחידושים שיצר בעולם הפיוט: הוא היה הראשון שפיתח את הסגנון הספרדי המיוחד בפיוטיו, והיה גדול בכך מהבאים בעקבותיו. ה'רשויות' הקצרות שכתב נחשבות כפסגות בשירה העברית מאז תקופת המקרא. תחת השפעה ערבית חידש אבן גבירול גם את הפנייה אל נפשו בגוף שני. חידוש בולט אחר שלו ניכר בתחום שירת האהבה בין כנסת ישראל, אלוהים והמשיח, שכן שירים אלו נכתבו במתכונת שירי האהבה העממיים. אבן גבירול היה שוחר אמת ודעת. על כן לצד היכרותו הנרחבת עם ספרי הקודש, חקר את יסודות העולם והקיום גם אצל פילוסופים שונים. ביותר העמיק בפילוסופיה הניאו-אפלטונית שתורגמה לערבית ורווחה במקומו. ביטוי לחקירות פילוסופיות אלו מצוי בספרו הפילוסופי החשוב 'מקור חיים'. ספר זה, שאין בו כל רמז ליהדות מחברו, ושלא מוזכר בו שום מקור יהודי או מושגים המאפיינים את העולם היהודי, תורגם במאה ה-12 לספרדית וזמן קצר לאחר מכן לרומית. בתרגום זה שובש שמו ל-Avicebron. משום כך יוחס החיבור הפילוסופי הזה בטעות לערבי מוסלמי.
רשב"ג נמנע בדרך כלל מלהכניס לשירתו השקפות פילוסופיות, למעט בפיוט הארוך ביותר שכתב – 'כתר מלכות' – שיא יצירתו הדתית. 'כתר מלכות' הוא יצירתו הידועה ביותר, שזכתה לתרגומים וחיקויים רבים. הפיוט מכיל וידוי שלם, ובסיומו התאמות לנוסח תפילת נשמת ולקדיש. 'כתר מלכות' נתקבל למחזור של יוה"כ, והוא נאמר בדרך כלל בליל יוה"כ לאחר תפילת ערבית.
רבים מפיוטיו של רשב"ג הולחנו והוכנסו לסידור התפילה ונאמרים בנסיבות שונות בקרב כל עדות ישראל. מהמפורסמים בפיוטים המולחנים הם 'שחי לאל', 'שחר אבקשך', 'שער פתח דודי', 'שער אשר פתח' ועוד רבים.
רשב"ג נפטר בעשור הרביעי לחייו. לאחר פטירתו הלהיבה נפשו המסתורית את דמיונם של בני הדורות הבאים, ואלו טוו סביבו אגדות מופלאות, כמו אגדת הגולם-האשה שיצר לשירותו.

אברהם אבן עזרא (ראב"ע 1092–1167)
ר' אברהם אבן עזרא נולד בשנת 1090 בטודילה, סמוך לחלקה הנוצרי של ספרד. בעיר זו נולדו גם ר' יהודה הלוי ור' בנימין מטודילה, שהיו בני זמנו של ראב"ע. ר' אברהם אבן עזרא קיים בחייו שילוב של שתי דמויות אלו. כריה"ל היה אף הוא משורר ופילוסוף גדול וכר' בנימין מטודילה נדד ונסע בדרכים.
קרוב לחמשים שנה יושב ראב"ע בספרד, ובשנת 1140, אותה שנה בה יוצא ריה"ל אל מסעו האחרון אל עבר ארץ הקודש, גולה ראב"ע ממקומו ועוזב את ארצו, כנראה בשל תחושתו את האסון המתרגש לבא. בני כת המוואחידון השתלטו על צפון אפריקה ויצאו לכבוש את ספרד מידי המוראביטון במסע רצוף פרעות אכזריות ביהודים. יהודי ספרד הועמדו בפני הברירה להתאסלם או למות. רבים סירבו להתאסלם ומתו על קידוש ה'.
ר' אברהם אבן עזרא, האציל הספרדי הגאה שגלה ממקומו, אשר נשא את מקום מוצאו כתואר אצילות – "אברהם הספרדי" – היה "איש הקשר" בין תרבות יהודי ספרד ויצירתם הרוחנית לבין ארצות אירופה הנוצרית. היהודים באירופה לא ידעו ערבית ונזקקו לתרגומים עבריים של שפע היצירה היהודית בספרד מכל התחומים, שרובה נכתבה ערבית. ראב"ע עסק בתרגום הן לפרנסתו והן מתוך תחושת שליחות של הפצת ספרות זו.
אבן עזרא ישב ברומא שנים אחדות ומנה המשיך לנדוד בין ערי איטליה השונות ומשם אל צרפת. יכול להיות ששם נפגש עם הרשב"ם ועם רבנו תם, נכדיו של רש"י. מכל מקום, נותרו בידינו שירים היתוליים שהחליפו ביניהם רבנו תם ואבן עזרא. מצרפת המשיך המשורר בנדודיו והגיע לאנגליה, שבזמנו נחשבה "קצה" הישוב היהודי באירופה. שם ציפו לו מוקיריו ומעריציו ושם כנראה נפטר בשנת 1164.
שירי אבן עזרא ודמותו של אבן עזרא עצמו, שימשו דוגמא והיוו מקור השפעה של הסגנון הספרדי בכל הארצות בהן ביקר, במיוחד באיטליה ובפרובנס, שם התחילו המשוררים לכתוב בסגנון ספרדי סמוך מאד לביקורו. צפון צרפת ואשכנז הכירו את השירה הספרדית לפני ביקורו של ראב"ע שם, אבל ביקורו שם הגביר את השפעתה.
היקף ידיעותיו והשכלתו של אבן עזרא יוצא דופן גם בקרב בני זמנו ששאפו להרבות חכמה וידע בכל תחום שיכלו. לצד פיוטיו הרבים הוא חיבר ספרים בתחומים שונים – פילוסופיה, דקדוק, מתמטיקה, אסטרולוגיה, אסטרונומיה. כמתמטיקאי מוכשר מחבר אבן עזרא שירי חידה קשים לפתרון המבוססים על מספרים ואותיות ושיר המתאר את משחק השחמט כזירת קרב בין שני מחנות.
את כל ספריו אלו, נוסף על פירושו המקיף למקרא – חיבר בשנות נדודיו. בשנות שבתו בספרד עסק כנראה בעיקר בשירה ורק בגיל 50, עת צאתו את ארצו אליה לא שב עוד, החל בכתיבת פירושו למקרא ושאר ספריו.
בפירושו למקרא היה חדשן בהיצמדותו לפשט. הוא לא חשש מאיש ובלשונו החריפה העביר ביקורת על כל פירוש שלא הסכים לו. לא כל פירושו למקרא מצוי בידינו ולא נותר לנו אלא להצטער על כך. די אם נקרא במכתבו של הרמב"ם לבנו, שם הוא כותב כך:
"ואתה בני הנאמן לי, אני מצווה לך שלא תעיין בפירושים וחיבורים…אלא בפירושי הראב"ע. בחיבוריו ובפירושיו תעיין כי הם טובים מאד ומועילים לכל מי שיקרא בהם, בהשתכלות יפה בשכל זך ורעיון דק …וכל שתקרא מהסבריו ומרמזיו אשר ידבר בהם, עיין בהם עיון יפה, והשתכל בהם השתכלות רבה בשכל זך ובעיון נקי, כי החכם הזה הנזכר לא היה מתפחד משום אדם ולא היה נושא פנים לשום בריה…"
אחד מחידושיו של ראב"ע הוא סוג שירי "הויכוח". הכוונה לשירים שבהם מתנהל דו שיח או ויכוח על הבכורה, כאשר כל צד מנסה להוכיח את עליונותו. הצדדים המתווכחים הם לאו דווקא דמויות אנושיות אלא גם בעלי חיים, דוממים, איתני הטבע ומושגים מופשטים. כך למשל מתווכחים בשיריו אלה האביב והחורף; הלחם והיין; יום השבת ושאר המועדים; האדם והחיות; האדם והים. יכול להיות ששירים אלו נועדו לשמש כשירים לסעודות מצווה ולהתכנסויות דומות.
חידושו החשוב ביותר של אבן עזרא הוא המשל הפיוטי הפילוסופי שלו "חי בן מקיץ", שנכתבה כסיפור מחורז ולא כשיר שקול, מה שמעיד על כך שהיצירה לא נועדה להיות יצירה המוקראת בקול בפני קהל, אלא יצירה הנקראת מן הכתב וזהו חידוש באותם ימים. במשל זה מתאר ראב"ע דמות פלאית – "חי בן מקיץ" – הנגלית אליו ולוקחת אותו למסע בעולמות תחתונים ועליונים. זהו בעצם מסע אל החכמה, אל נשמת האדם והכרתו את בוראו.
בשירתו בולטים היסודות הפילוסופיים ההגותיים ורבים מפיוטיו עוסקים בנשמה. יצירתו הפיוטית מקיפה כמעט את כל סוגי הפיוטים ובשירי החול שלו מוצאים חידושי צורה וסגנון רבים.
ע"פ חנה פתיה, אתר הזמנה לפיוט
ר' יהודה הלוי (ריה"ל 1141-1075)
ר' יהודה בן שמואל הלוי, (להלן ריה"ל) מגדולי המשוררים העבריים בימי הביניים בתחומי שירת הקודש והחול, פילוסוף ורופא, חי בספרד, בתקופה סוערת בה נקרעה במלחמות בין נוצרים ומוסלמים, כשיהודיה בתווך. בערוב ימיו הפליג לארץ ישראל, כדי לקיים את צו העלייה לארץ ישראל, לו הטיף כפתרון יחיד לייסורי הגלות של עם ישראל.
ריה"ל נולד בטודילה שבצפון ספרד, בשנת 1075, באזור שהיה בשליטה נוצרית. מרכזי התרבות באותה תקופה פרחו באנדלוסיה שבשליטה מוסלמית בדרום ספרד. לשם שם את פעמיו כבחור צעיר ותאב דעת, השתלב בחוגי החכמים והמשכילים וקיבל השכלה יהודית וכללית רחבה.
בין מוריו נמנה ר' יצחק אלפסי (הרי"ף), מגדולי חכמי מרוקו שברח לספרד מפאס, ר' משה אבן עזרא, המשורר והמבקר הגדול ואחרים. עם מותם הספיד אותם ריה"ל וכתב לזכרם קינות.
למחייתו עסק ברפואה ומסחר, בתחילה בטולדו כרופא בחצר מלך קסטיליה, ואח"כ בדרום-ספרד.
בשירת ריה"ל ובספר הכוזרי מודגשים אירועים היסטוריים דוגמת מעמד הר סיני, יציאת מצרים, והשבת כ 'תופעות בראשית' המהוות הוכחה עומדת לכל הדורות. השאיבה מהטקסט המקראי והמפגש המיוחד בין החוויה ההיסטורית לבין החוויה הלירית המאפיינת את שירתו, מביאה לשיא את יצירת ריה"ל.
ריה"ל הבדיל בין שירה מולחנת שנועדה לפעול על הנפש והיא בעלת מעלה ומועילה, לעומת "שירים שנועדו לקריאה בציבור " ועניינם בידור ושעשוע. השירים והמזמורים התנ"כיים משתייכים לסוג הראשון לדעתו, ושירת זמנו המחויבת לכללי חריזה ומשקל לסוג השני.
ובכל זאת ריה"ל כתב את שיריו ופיוטיו לפי כללי הכתיבה של זמנו, אבל ללא ספק בשאר רוח שהותיר חותם משמעותי על נפשם של קוראיו ושׁריו. כ- 750 שירים מפרי עטו, מכסים טווח נרחב
של שירי ידידות ואהבה, טבע, חתונה ויין, הספד וקינות, שירי קודש מסוגים רבים ובהם סליחות, חגים, בקשות, כיסופים לציון התופסים מקום נכבד בשירתו ועוד.
פיוטים רבים שלו השתלבו בתפילה, כיוצרות ורשויות בחגים, כקינות לתשעה באב, וברבים מהם הפניה אל הבורא ישירה ומבליטה קרבה לאל וגישה אישית אליו.
חיבורו הידוע בעברית בשם "הכוזרי", נכתב בערבית, כ "ספר ההוכחה והראייה להגנת הדת המושפלת". דרך מסגרת של ויכוח בין-דתי עם הנצרות והאיסלאם, מציג ר' יהודה הלוי כתב הגנה על אמונת ישראל, המשכנע את מלך כוזר להתגייר. הערעור מבחוץ, מצד הנצרות והאיסלאם על עצם זכות קיומה של היהדות, ביחד עם מצב הנחיתות המתמשך בו נמצאה מולם, ערער כלפי פנים את האמונה בצדקת היהדות.לספר זה היתה לפיכך השפעה מחזקת רבה, והוא נפוץ בכל קהילות ישראל, במזרח ובמערב.
לארץ ישראל יוחד מקום מרכזי במשנתו ושירתו של ר' יהודה הלוי. מסעי הצלב הנוצריים ופלישות המוסלמים הקיצונים מצפון אפריקה, מאפיינים את זמנו. הגלות והמצב הפיסי החמור אליו נקלעו יהודי ספרד, מביאים אותו לעיין מחדש בבעיות גורל עם ישראל בגלות ובזיקה לארץ ישראל. למסקנותיו הוא נותן ביטוי בניסיון לשכנע את בני דורו,שיישוב הארץ הוא המענה לגלות, בדוגמה אישית של עליה לארץ, ובשיריו הרבים סביב קשיי הגלות והגעגועים לגאולה פיסית.
בשירו המוכר "לבי במזרח" הוא מביע את כיסופיו העזים לארץ ישראל, ומתאר את הקרע הנפשי בין מקום הימצאו, ספרד, לבין מושא חלומותיו, ארץ-ישראל.
ע"פ פרופ' אפרים חזן ואהרון מירסקי
ר' שלמה הלוי אלקבץ (המאה ה-16)
מקובל, דרשן ופיטן שחי במאה ה-16. למד אצל ר' יוסף טאיטאצאק בסלוניקי, ונודע כאחד מגדולי התורה בעיר. לאחר שסיים את כתיבת ספרו 'מנות הלוי' על מגילת אסתר ולאחר נישואיו החליט לעלות לארץ ישראל. בדרכו לארץ הקודש התעכב באדריאנופולי, שם עסק בקבלה וחיבר כמה מספריו, ושם גם למד תורה אצל ר' יוסף קארו. כשהגיע לארץ ישראל, התיישב בצפת ולימד בה תורה וקבלה. אחד מתלמידיו היה ר' משה קורדוברו. ר' שלמה חיבר פירושים לתורה, למגילת רות, לתרי עשר, לתהלים, לאיוב לסידור התפילה וכן ספרי דרשות בנושאים שונים. כתיבתו ספוגה בקבלה, אך מובאים בה גם דברי הגות ופרשנות מימי הביניים. אף מכתיבתו השירית עולה ניחוח קבלי. 'לכה דודי' הוא הפיוט המפורסם ביותר שכתב, אך לא היחיד. מאז הסידור שנדפס בויניציאה בשנת שמ"ד, הודפס פיוט זה במסגרת קבלת שבת בכל הסידורים. שיר זה זכה לשבחים גם מפי האר"י.
ר' אלעזר אזכרי (המאה ה-16)
מקובל, דרשן סופר ומשורר, שחי במאה ה-16 בצפת. ר' אלעזר היה מתלמידו של המקובל ר' יוסף סאגיס.
ר' אלעזר הקים בצפת 'חברה קדושה', ששמה היה 'סוכת שלום'. חבורה זו ביקשה להחזיר את העם בתשובה. לשם קידום מטרה זו כתב את ספרו הידוע – 'ספר חרדים'. בספר זה ממוינות המצוות לפי האברים המקיימים אותן. הוא מביע בספר זה אהבה עמוקה לארץ ישראל ולעם ישראל. ר' אלעזר כתב גם פירוש על מסכת ברכות מהתלמוד הירושלמי, פירוש למגילת איכה על דרך הקבלה. כמו כן הוא הותיר אחריו יומן אישי מיסטי.
ר' אלעזר חיבר את השיר העמוק 'ידיד נפש', פיוט המבטא כיסופי דבקות בשכינה. השיר נתקבל לנוסח ספרד כפיוט המקדים את ברכות השחר. כמו כן נוהגים לשיר אותו בעדות שונות בתפילת קבלת שבת, בסעודה שלישית של שבת וכן בהקפות לשמחת תורה.
ר' חיים הכהן (1585–1655?)
מקובל ורב שחי בארם צובא (חאלב). ר' חיים היה תלמידו של ר' חיים ויטל כאשר זה עבר להורות בדמשק. מאוחר יותר שימש כאחד מרבני עירו. כתב את הספרים 'מקור חיים' – פירוש להלכות השולחן ערוך לפי הקבלה, 'תורת חכם' – ספר דרשות וספרים נוספים. כמו כן עסק ר' חיים בביאור חמש מגילות לפי הפשט והסוד, שרובו לא נשתמר בידינו. בכתביו הוא מביא רק את דברי הזוהר ואת דברי ר' חיים ויטל, רבו. מבין חכמי הקבלה הוא נחשב כטיפוס למדן יותר מאשר כטיפוס של מיסטיקון. ר' חיים הכהן כתב קינה לתיקון חצות, שנכללה בכל הוצאות סדר תיקון חצות.
שירו "דודי ירד לגנו" בעל האופי הקבלי, הוא אחד משני הפיוטים (השני – 'ידיד נפש') הפותחים בקביעות את שירת הבקשות של יהודי מרוקו.

ר' ישראל נג'ארה (1550~–1625~)
ר' ישראל נג'ארה הותיר על רואיו רושם של אדם ססגוני ויוצא דופן: בספר החזיונות שכתב ר' חיים ויטאל, תלמידו המפורסם של האר"י הקדוש מצפת, שם המחבר בפי הרוח הדוברת אל ר' יעקב אבולעפיה, דברי גנאי וביקורת על ר' ישראל נג'ארה. אמנם מודה הרוח שהפזמונים שחיבר טובים, אך היא אוסרת לזמרם ואף אוסרת לדבר עם המחבר, כי פיו דובר נבלה, והוא שיכור כל ימיו. מצד שני על ר' ישראל נג'ארה נמסר בשם האר"י הקדוש עצמו, שהוא ניצוץ מנשמת דוד המלך, נעים זמירות ישראל, וששירתו מקובלת בשמים, ואף המלאכים משתעשעים בשירותיו וברינותיו כבמזמוטי חתן וכלה.
מסופר שהיה נוהג להניח כובעו על הקרקע, וראשו מכוסה בערקייא (כיפה גדולה) אדומה בלבד, והיה משורר כשזרועותיו חשופות, וכמו להוסיף חטא על פשע, גם היה מתרועע עם ריקנים ואוכל ושותה עימהם, ואף עם שאינם-יהודים. לבו נהה אחר חבורות הנגנים הנודדים. היו בחייו תקופות שבהן חי כנווד. הוא היה מיסטיקן ומשורר בוהמיין, אך גם כיהן כרבה של הקהילה היהודית בעזה, דרש בציבור ועורר אותו לתשובה. יוצר זה, שעורר בזמנו מחלוקת קשה, זכה שעוד בימי חייו הופצו שיריו ונתקבלו בקרב קהילות רבות ברחבי העולם היהודי.
ההתבוננות בדמותו מעוררת השתאות והתפעלות; אף שמדובר באדם בודד, קשה לדמיין כיצד הייתה נראית ההיסטוריה של שירת הקדש העברית ללא פועלו. באישיותו חברו כוחות יצירה אדירים ומגוונים של פיטן רב-אמן, וחוש מפותח לרוח הזמן שבו חי. שירתו עמדה במבחן הזמן והתקבלה על ידי כל העדות והזרמים בישראל. (מוכרים מאוד הפיוטים: י-ה רבון עלם, יודוך רעיוני, יעלה בואי לגני ורבים נוספים).
ר' ישראל נג'ארה נולד בצפת באמצע המאה ה-16 למשפחת גולים מספרד. בסביבתו התרבותית עדיין התבססו הכותבים על חוקי הכתיבה של שירת ספרד הקלאסית. ההשפעה של שירת ספרד ניכרה שם הן במשקל ובצורה הקפדניים, הן בתחומי התוכן. אט אט שבר ר' ישראל את המסורות המקובלות, ופרץ דרך חדשה. הוא הניח את היסודות למהפכה של ממש בתחום השירה על כל מרכיביה: הטקסט הכתוב, המנגינה וקבלת הסביבה המקומית כמקור מוסיקלי ורוחני לגיטימי.
ר' ישראל חי בתקופה קשה לישראל, לאחר הזעזוע של גירוש ספרד. בניגוד לקו המרכזי של הפיטנים בני דורו, שבו יש ביטוי לפגעי הגלות, לצער הציפייה, ובהן מסיים הפיטן בנחמות ובהבטחות לגאולה, שיריו של ר' ישראל נג'ארה נושאים אופי שונה: ר' ישראל נג'ארה קורא לשירת שיר הגאולה, שכן זו כבר הגיעה. ואמנם יוחסה לשיריו השפעה גדולה על השבתאים. ר' ישראל נתן ביטוי נעלה לרגשותיו של דור שלם, שחיפש דרך רוחנית חדשה בארץ ישראל.
בתקופתו גבר העיסוק בקבלה, ור' ישראל שגדל בצפת הושפע מחבורת המקובלים, שדחו את שירת ספרד הקלאסית השכלתנית והרציונליסטית ואימצו שפה חדשה, שפת המיסטיקה הרגש והתשוקה, שפת שיר השירים האלגורית, הנוקטת את תיאורי ההשתוקקות של הדוד והרעיה כסמל ליחסי כנסת ישראל והקב"ה. ר' ישראל אימץ את מנהגי המקובלים, והדבר ניכר בשירתו. רבים משיריו נכתבו לצורך מפגשים ואירועים שאפיינו את חבורת המקובלים, כגון תיקון חצות והתכנסויות נוספות, שרוח מקובלי צפת שרתה עליהם. את שיריו חילק ל-3 קטגוריות: 'עולת תמיד' – לכל עת, 'עולת שבת' – לשבת ו'עולת החודש' – לאירועים מתוך לוח השנה.
מבחינה מוסיקלית חולל ר' ישראל מהפכה של ממש. בנדודיו ברחבי האזור, נשבה לבו בקסם המנגינות העממיות, במיוחד אלו ששרו התורכים, והוא החל לצרפן עם שירתו. יתרה מכך, הוא אף החל לכתוב שירים מיוחדים המותאמים למשקל ולחריזה המקומית. בכך ביקש להעלות צורות שיריות אלו אל הקודש, מצד אחד, ולגרום לבני הקהילה, שהכירו את השירים העממיים, להחליף את הטקסט המקורי בטקסט עברי, המכוון כלפי שמים (מנהג שהתפתח מאוד לאחר מכן בקרב פייטני צפון אפריקה), מצד שני. אף שמנהג זה עורר עליו ביקורת קשה, ניתן לראות בשער המהדורה הראשונה של 'זמירות ישראל' – קובץ שירים מפרי עטו, שנדפס בצפת ב-1587, כיצד הוא משבח את ספרו, ללא כל ניסיון לתרץ את מעשהו: "…מחזור מפיוטים ושירים, כולם ברורים, מיוסדים על אדני אופני ניגוני ערב ותורגמה [=תורכיה]…" והוא מוסיף ומתאר את המציאות שבתוכה פעל, ואת כוונתו: "ולהפיק רצון המשתוקקים ולשבור צמא המבקשים אשר ישוטטו לבקש את דבר השם ונפשם בחלה לבטא בשפתיים לשון נכריה… הנה הם ישישו כי ימצאו חן במדבר"…
מלבד פועלו כמשורר חיבר ר' ישראל ספרי פרשנות ודרשות, הלכה, מוסר ואיגרות רבות בעניינים שונים שהעסיקו את הקהילות באזורו.
שירתו של ר' ישראל נג'ארה נפוצה במהירות בחייו והתקבלה אף בקהילות רחוקות. עוד בחייו זכה לראות כמה מהדורות של קבצי שירתו. יצירתו הענפה שינתה את דמותה של השירה העברית בדור שאחרי גירוש ספרד, והשפיעה על פניה של השירה העברית במזרח בכל הדורות שאחריו.
ע"פ פרופ' חביבה פדיה
ר' פרג'י שוואט (המאה ה-17)
יחיד ומיוחד בין פייטני תוניסיה, הפורה שבפיטניה והמעולה שבהם. שירתו התחבבה על יהודי תוניסיה ועל כלל יהודי צפון אפריקה, וזכתה לתפוצה רבה. ר' פרג'י הוא יליד פאס ומשם הגיע לבאג'ה שבתוניסיה. עד מהרה עמדו על טיבו ולמדו להכיר את גדולתו של הבא. וכך מצטרף שמו לרשימה של תלמידי חכמים מובהקים ממרוקו שמצאו מקומם בתוניסיה. אגדות רבות מספרים יהודי המקום על הפייטן והמקובל האלוקי רבי פרג'י שוואט, ועד היום עולים יהודים לקברו הנמצא בעיר תסתור. ולא זזו מחבבו עד שקבעו את סיפור חייו ומיתתו ואת האגדות עליו בשיר עם בלשון היהודית-ערבית.
רובם הגדול של פיוטי פרג'י עוסקים בנושא הגלות והגאולה. נושא זה הוא מרכזי כל כך שכל שאר הנושאים אינם אלא החלק השישי מכלל שיריו, ואף הם קשורים בנושא גאולה בדרך מן דרכים. כך הם השירים שכתב לכבוד שבת ולכבוד תורה וכך הם השירים שכתב לשמחת הפרט.
רוב שיריו נכתבו כדי שיושרו בניגוני זמר בבית הכנסת, ליד שולחן המשפחה או בסעודת מצווה. המשורר מציין את המנגינה בכך שהוא רושם לפני הפיוט שיר אחר שלחנו
ר' פרג'י עסק בקבלה ובחוכמת הנסתר וכתב פיוטים קבליים יפים על עשר הספירות ובשבחו של ר' שמעון בר יוחאי. בסוף המאה ה-16 ונפטר במאה ה-17. עבר לבאג'ה, ונודע שם כאחד מתלמידי החכמים המרוקנים שמצאו מקומם בתוניסיה. הוא היה פייטן ומקובל. בשמו נכרכו אגדות, ואודות סיפור חייו ומיתתו נוצר שיר בערבית-יהודית.
ר' פרג'י כתב פיוטים למועדים שונים ממעגל השנה ולאירועים ממעגל החיים. כמו כן יצר שירים דידקטיים להנהרת הלכות. הנושא המרכזי בפיוטיו הוא גלות וגאולה. אף שירים שעוסקים בשבת, בתורה ובאירועים ממעגל החיים רוויים בתכנים לאומיים אלו. מפיוטיו, ובעיקר מאלו שעוסקים ברשב"י ובספירות, ניכרת גדולתו בקבלה.
ר' פרג'י שוואט כתב את רוב שיריו לזמרה בלחנים ידועים – בשמחה המשפחתית או בסעודה בבית ובבית הכנסת. לצד הפיוט היה רושם את הלחן שעבורו נכתבו המלים, על ידי אזכור המלים הפותחות הידועות כמילותיו של לחן זה. עם היקלטותו של הפיוט החדש, היה הלחן זוכה למנגינות חדשות, והחל לשמש בעצמו כסימן היכר ללחנים אלו.
שירתו כתובה בסגנון נקי, הניזון בעיקר מן העברית המקראית, אך באחדים מפיוטיו ניתן למצוא גם ארמית זוהרית. כמו כן מופיעות אצלו צורות פייטניות וחידושי לשון מקוריים. הוא הושפע מר' ישראל נג'ארה, אך לצד כתיבתו במשקל הכמותי ניכרת בשירתו ההינתקות מן החרוז המבריח. רוב שיריו כתובים בתבניות סטרופיות מגוונות. ר' פרג'י חידש גם כן צורות שיר מקוריות.
שיריו התקבלו על ידי יהודי צפון אפריקה והם מזומרים עד היום.
ע"פ פרופ' אפרים חזן, בתוך: השירה העברית בצפון אפריקה
ר' משה זכות (1610? – 1697)
ר' משה זכות, גדול מקובלי איטליה במאה הי"ז, משורר ואיש הלכה. נולד למשפחת אנוסים מפורטוגל, באמסטרדם בראשית המאה ה-17, למד בבית המדרש של קהילת אמשטרדם, נדד לפולין ולמד בה קבלה, ולבסוף השתקע בוונציה, והיה אחד מרבני העיר. משנת 1673 היה רב במנטובה, ושם נפטר ב-1697.
דרך מפעל העתקה שארגן ר' משה זכות נפוצו באיטליה הכתבים הגנוזים של ר' חיים ויטל בקבלת האר"י. כן עסק בהגהת ספרים, וחיבר פיוטים וקינות.
בפיוטיו המשיך ר' משה זכות את הדפוסים שקבעו המשוררים הצאצאים של יוצאי ספרד, בעיקר ר' ישראל נג'ארה. שמות הלחנים מופיעים בראש שיריו, וניכרת הכרותו המעמיקה בחזנות ובלחני הפיוטים המסורתיים של התפילה הספרדית.
בין שיריו הידועים "יוצר יחידתי" ו- "שומר שבת ומכבדו" המצויים בקובץ שירת הבקשות "שיר ידידות", ו "אור הגנוז" שזכה לביצוע מחודש של היוצר שלמה בר ולהקת הברירה הטבעית.
כתבים רבים של הרמ"ז נותרו עדיין בכתבי יד ומחכים לגואלם.
ע"פ פרופ' דבורה ברגמן ופרופ' אדווין סרוסי ב"פעמים" 96
ר' שלם שבזי (1619–1710)
מַרי שלם שבזי נחשב כגדול חכמי ומשוררי יהדות תימן ודמות נערצת ביותר בקרב יהודי תימן בכל התקופות. נולד בשנת שע"ט (1619) בכפר נגד אלוליד בחבל שרעב. בהמשך התגורר בשבז ומכאן שמו.
שלם שבזי התייתם בגיל 15 ונאלץ לצאת לעבוד בגיל צעיר לפרנסת משפחתו. אריגת טליתות הייתה עיסוקו לצרכי מחיה, ותוך כך עסק בלימוד תורה: מקרא, ש"ס, מדרשים, פוסקים, קבלה והשכלה כללית. מַרי שבזי שלט ללא מיצרים בשלוש שפות: עברית, ערבית וארמית, כפי שעולה מכח היצירה שלו בחידושי לשון עבריים מקוריים ובשימושו במילים ארמיות וערביות נדירות ביותר.
מרי שלום שבזי התמסר ללימודי הקבלה, ושיריו גדושים במוטיבים קבליים מובהקים, לדוגמה, השירים העוסקים במועדי השנה. הוא הרבה גם לשאול לשונות ומוטיבים מספרות חז"ל, ובמיוחד מספר ההלכה של הרמב"ם "סדרי המשנה וספרי החיבור/ המורים דרך ישרה לציבור". בהקשר זה יש לציין את מקומו המיוחד של הרמב"ם בעיני יהודי תימן, על פיו נהגו לפסוק הלכה.
שירתו מושפעת מהרקע ההיסטורי של זמנו, תקופה של גזירות קשות ואכזריות ושמועות על שבתאי צבי ותקוות הקץ.
מרי שלם שבזי היה עד לטראומה הגדולה מכולן ליהדות תימן, גלות מוזע בשנת 1679, בה הוכחדו שני שליש מיהודי תימן, וחלק גדול מחיבוריהם בהלכה הועלה באש.
שירתו היא ביטוי נאמן להלכי הרוח של בני דורו, לסבלותיהם ולציפיותיהם לישועה. שירתו, שירת קודש העוסקת במוטיבים הבאים: כנסת ישראל, הקב"ה, תורה, גאולה, משיח ועולם הבא. שירי הגלות טבועים בחותם של גאווה בהשתייכות לעם היהודי, כאשר גם בגלותם, ישראל ממלאים ייעוד אלוהי. שירי הגאולה הם ליבה ונשמתה של שירתו, אהבת ציון, הכמיהה לגאולה ולמשיח. שירים רבים מוקדשים למאורעות לאומיים והיסטוריים של עם ישראל בעבר כמו תולדות האבות, יציאת מצריים, מתן תורה וכדומה. חלק משיריו עוסקים במוסר ותוכחה. לשונם, לשון חכמים פשוטה ופרוזאית, תכונה שקירבה את שיריו להמון העם
היקף יצירתו של מרי שבזי מדהים בשיעורו. הגדילה וכנראה הגזימה המסורת העממית שקבעה כי כתב כ חמישה-עשר אלפים שירים. חוקרים בני זמנינו מונים לפחות שמונה מאות כאשר עדיין מתגלים כתבי יד ובהם שירים לא נודעים.
בנדודיו הגיע גם לצנעא שם למד תורה מפי חכמי העיר. באחד משיריו הוא מהלל את ישיבת חכמי צנעא.
בין שיריו המוכרים מאוד, לא רק בקרב יוצאי תימן, נמנים הפיוטים: "איילת חן בגלות תסמכני", "אהבת הדסה על לבבי", "אם ננעלו דלתי נדיבים" ועוד רבים.
יניב יצחק ע"פ רצון הלוי, יוסף חסיד וד"ר חיים סעדון
ר' יעקב אבן צור (יעב"ץ 1673–1752)
מגדולי חכמי ישראל במרוקו. היה תלמידו של ר' יהודה אבן עטר, אך את עיקר תורתו למד מאביו, ר' ראובן. שימש בדיינות כארבעים שנה בעירו פאס וכעשור שנים במכנאס ובתיטוואן. חייו היו רצופי תלאות, הוא שיכל שישה-עשר בנים ורק בן אחד נתקיים.
הוא התבלט בכשרונו הספרותי ובגדולתו בתורה. מפסקיו ומתשובותיו לשאלות הרבות שנשאל מכל רחבי מרוקו ומחוצה לה נצטרפו שני כרכי השו"ת החשוב 'משפט וצדקה ביעקב' (א-ב, נא אמון תרנ"ד – תרס"ג) אשר בלעדיו לא יפסוק דיין מרוקאי את פסק דינו. היה בעל אהבה עזה לדקדוק העברי וללשון עברית, ויכולתו הספרותית הגבוהה וסגנונו המעולה ניכרים בכל כתביו ובקובץ איגרותיו 'לשון למודים' ; יש בהם יצירות הכתובות בפרוזה מחורזת בסגנון המקאמות של ימי הביניים שמשולבים בה שירי שבח במתכונת ספרדית, וניכרת בדברים השפעה של ר"י אלחריזי.
עיקר גדולתו הספרותית בפיוטיו הרבים שנתקבצו בספר 'עת לכל חפץ' שנדפס כ-140 שנה לאחר מותו (אלכסנדריה תרנ"ג). הספר כולל כ-400 פיוטים במגוון נושאים רחב על-פי לוח השנה, כלומר לחגים ולמועדים, ועל-פי מחזור החיים כגון ברית מילה, חתונה וכיוצא באלה. לאחר סדרה זו באות הקינות שכתב לט' באב בכאב לב ובצער החורבן. אחת מקינותיו אלה שלח לידידו ר' ברוך טולידנו שעלה לארץ-ישראל כדי שיאמר אותה ליד הכותל המערבי. החלק האחרון בקובץ, 'עת ספוד', כולל גם קינות והספדים למותם של ידידיו ומכריו, והוא פרק חשוב גם לתולדות הקהילות שבהן פעל. שירת יעב"ץ הולכת בדרכי האסכולה של שירת המאה הט"ז-י"ז, שעיקרה יניקה ממסורת ספרדית וקבלת השפעתה המכרעת של שירת ר' ישראל נג'ארה. זוהי שירה מזומרת הניכרת בלשונה הפשוטה, במקומם המרכזי של נושאי הגלות והגאולה בכל סוגי השיר ובהשפעת הקבלה עליה. שירת יעב"ץ מתרחקת במודע מן הציוריות של שירת החול ורק אם יש לציוריות זו אחיזה במקרא היא משתלבת – ובצמצום – בשירתו. גדולתו של משוררנו בתורה באה לידי ביטוי בזיקות שמגלה שירתו לתורה וללימודה בפיוטים שכתב בשבחה של תורה ולכבודה, פיוטים לסיום מסכת ופיוטים דידקטיים בנושאים לימודיים. בכלל שירתו רמיזות ושיבוצים לא רק מן המקרא אלא גם מן הספרות הרבנית-הלכתית לסוגיה השונים, שלא לדבר על ספרות חז"ל לכל גווניה. אף קינות שכתב על מותם של תלמידי חכמים מעידות על רגש עז של אהבה לתורה וללומדיה. שירים לא מעטים שלו נכללו בקובצי שירה ופיוט של יהודי מרוקו, בעיקר שירים שכתב לחגים ולמועדים. קווים לדמותו של ר' יעקב אבן צור רשם ר"מ עמאר. מהדורה של שירתו וכן מבוא נרחב לתולדותיו ולשירתו הוציא לאור ב' בר-תקוה.
ע"פ פרופ' אפרים חזן, בתוך: השירה העברית בצפון אפריקה
ר' דוד חסין (1727–1792)
ר' דוד הוא מן המשוררים הידועים והאהודים בקרב יהודי מרוקו. חלק משיריו דוגמת "אערוך מהלל ניבי" ו"אוחיל יום יום אשתאה", התפרסמו הרחק ברחבי קהילות המזרח. שירתו של ר' דוד חסין בלטה גם בהיקפה הגדול, כ- 250 שירים, אשר חלקם הגדול יצא לאור סמוך למותו בספר 'תהילה לדוד' באמסטרדם בתקס"ו וזכה לשלוש מהדורות. הוא קרא לספר "תהילה לדוד" ומצא קשר בין שמו לבין דוד המלך נעים זמירות ישראל. אך עוד בימי חייו הייתה שירתו שגורה בפי כל, הועתקה בכתבי יד רבים והושרה בהזדמנויות שונות. סייעו לתפוצה זו מסעותיו הרבים בין הקהילות ברחבי מרוקו.
על חינוכו והשכלתו של ר' דוד חסין אנו יודעים כי, כמו שאר הילדים בתקופתו למד לקרוא בגיל 3-4. בגיל 5 לערך למד בעל פה תפילות ופסוקים מן התנ"ך. בגיל 7 כבר קרא הפטרה בציבור, ובגיל 10 היה כבר בישיבה של הרב מרדכי בירדוגו. בגיל 17 החל לרשום דברי תורה וחידושים, דרשות ופרשנות על המקרא, תוך הסתמכות על פרשנותם של מפרשי 'מקראות הגדולות' ובעיקר רש"י אבן עזרא ומשה בירדוגו. מרבית משוררי יהדות מרוקו היו גם גדולי תורה והוראה, וכך גם ר' דוד חסין ששיריו – כמו גם דרשותיו שנשתמרו – מעידים על ידיעה מקיפה ביותר במקרא, במדרש ובגמרא ועל ידיעה מעמיקה בזוהר ובקבלה.
את פרנסתו מצא, כתלמידי חכמים רבים אחרים במרוקו, בעיסוקו כסופר סת"ם.
לעומת שירת ספרד אשר נכתבה בעיקר בלשון המקרא, ניצל ר' דוד חסין את כל רבדי השון העברית וכתב כתיבה מעורבת בשני הרבדים המרכזיים של לשון המקרא ולשון חז"ל, ואף מן הארמית לא נמנע.
השפעת הקבלה ניכרת על שירתו של ר' דוד חסין הן מבחינת הנושאים והתכנים, והן מבחינת העיצוב, הדימויים והאווירה. מכנס, עירו של ר' דוד מילאה תפקיד חשוב מאוד בתקופה השבתאית, אשר יהודיה הושפעו עמוקות מהלהט המשיחי של קבלת האר"י. נושאי שירתו מתמקדים לפיכך בנושאי הגלות ומצוקותיה והתקווה לגאולה וחידוש העבר של עם ישראל. גם שירים שנושאיהם הם שבח לה' ואירועים משפחתיים כגון חתונה וברית מילה, משלבים בתוכם את נושאי הגלות והגאולה. תחום נוסף בשירתו, היא השירה התלמודית הבאה לסייע לתלמידים לזכור תלמודם בעיקר פרקים קשים כגון הלכות שחיטה, וכלה בשירים של התרשמות אישית ממסע ומנוף יפה.
רבי דוד בן אהרון חסין נולד במכנס מרוקו תפ"ב- תקנ"ב. התקופה בה חי, הייתה קשה ליהודי מרוקו, תקופת השליט העריץ מולאי יזיד שהבטיח פרס לכל מי שירצח יהודי. מתוך שירתו אנו למדים גם על רעב גדול, שגרם למוות ולשמד בקרב היהודים ודכדך את רוחה של הקהילה. שירי הנחמה שלו ממלאים לפיכך תפקיד חשוב נגד שבירת הרוח בתנאים קשים.
גם בחייו הפרטיים ידע צער ומכאובים ונתן לכך ביטוי בשירתו. בקינה נוגעת ללב הוא מתאר את מות בתו וחתנו שמתו שניהם בשנה הראשונה לנישואיהם וממאן להתנחם. גורלו המר לא הצליח למנוע ממנו להביא לידי ביטוי את כשרונו הספרותי, ואולי להיפך, הניע אותו לכתוב שירים רבים בנושאים שונים ומגוונים מאוד,
לסיכום, שירת ר' דוד חסין זכתה לתפוצה רחבה בקרב יהודי מרוקו, ואין קובץ פיוטים שלא הכיל משיריו. שירתו פרצה מעבר למרוקו וצפון אפריקה והגיעה לקבצי פיוטים במזרח, אפילו בתימן הרחוקה ונעשו לנחלת כלל קהילות המזרח.
ע"פ פרופ' אפרים חזן, בהקדמה ל"תהילה לדוד" קובץ שיריו של ר' דוד חסין
ר' צאלח מצליח (נפטר 1785)
ר' צאלח מצליח ישב על כס הרבנות בבגדד לאחר פטירתו של ר' צדקה חוצין עד לפטירתו הוא בשנת 1785. ממכתבים שנשלחו אליו מקהילות כורדיסטן, פרס וסוריה, אנו למדים על חוג השפעתו. ידוע לנו על ארבעים משיריו ומפיוטיו, בהם שירים שחיבר לכבוד נכבדי הקהילה בבגדד ולכבוד שליחים שהגיעו לבבל מארץ ישראל. כתביו כוללים פיוטים אשר כתב לשמחות בחיי היחיד (ברית מילה, חתונה) – כמו למשל פיוטו הידוע לשמחת החתונה "צור לבבי שוכן עליה" ועד לפיוטים שנושאם המרכזי הוא הגלות והגאולה. דוגמא מובהקת לכך היא פיוטו "צבי החן", בו פונה המשורר אל הקב"ה וקורא לו "צבי החן", ומבקש לעורר את רחמיו על בנו גוזלו, יונתו תמתו, עם ישראל המתייסר בגלותו. ר' צאלח נודע בקולו הערב והוא אף שימש כחזן ב"צלאת אל כבירי" – בית הכנסת הגדול של בגדד.
בכך המשיך את שלשלת הדורות של ראשית התהוות הפייטנות. בנו של ר' צאלח, ר' נסים, היה אף הוא משורר והוא ערך כנראה גם את הדיוואן של אביו, נוסף לדיוואן שלו עצמו.
ר' מרדכי עבאדי ( 1826–1884)
מגדולי חכמי ארם צובא היא חלאב. חיבר שו"תים הלכתיים, פרשנות מקרא וספרי קבלה. בדומה לחכמי ספרד, עסק הרב עבאדי בכתיבת פיוטים רבים לצד לימוד תורה וקבלה.
בין ספריו הידועים בתחומי ההלכה והקבלה: שו"ת "מעיין גנים", "חן מרדכי" ו"מליץ נעים".
בתחום השירה והפיוט: "מקרא קודש" לשירת הבקשות, שבגלגוליו המאוחרים נקרא "שיר ושבחה" ו-"שירי זמרה", וכן "דברי מרדכי".
ביחד עם קבוצת רבנים מחלאב, עלה לארץ ישראל, במחצית השניה של המאה ה- 19. בירושלים, בה התיישבו, הקימו ישיבות ומוסדות הלכה, שהשפיעו והנהיגו את הקהילות הספרדיות. בשכונת הבוכרים, הוקם מרכז המקובלים מארם צובא, ולשם גם הועתקה מסורת שירת הבקשות החלאבית, בה היה ר' מרדכי עבאדי דמות מרכזית.
השפעתה הסוחפת של המסורת החלאבית מול מסורות שירה ופיוט אחרות, הביאו לסינתיזה שיצרה את הסגנון הידוע כיום בשם "ספרדי-ירושלמי". שבעה! משיריו של ר' מרדכי עבאדי, נכנסו לשירת הבקשות החלאבית וביניהם: "יום זה שירו לאל", "מרומים ישכון", "מהללך" ועוד.
בין שיריו הידועים לשמחות וחגים, ניתן למצוא את "מקהלות עם ברכו אל", "מי ימלל" ועוד.
יהודה אבקסיס
ר' יוסף חיים ('הבן איש חי' 1834–1909)
הרב יוסף חיים התחנך בבית המדרש לרבנים "בית זילכה" בבגדד, היה תלמידו המובהק של ראש הישיבה ומייסדה הרב עבדאללה סומך, והיה לראש מורי הדור. הרב יוסף חיים, כרבו עבדאללה סומך, נפטר בחודש אלול ורבים הכתירוהו כריש גלותא דבבל. הוא היה דמות מופלאה ויש להעמידו בהקשר הרחב של השיאים התרבותיים של המיסטיקאים ואנשי ההלכה היהודיים בסוף המאה התשע עשרה וראשית המאה העשרים באירופה ובמזרח כאחד.
הרב יוסף חיים היה דמות מרתקת ששילבה בתוכה את כל הממדים האפשריים של יצירה, עשייה והנהגה בתחומי היהדות: הלכה, קבלה, שירה, ויכולת דרשנות וירטואוזית מאין כמוה. כתביו משקפים את רוחב הדעה והעומק שבו חלש גם על ספרות רבנית מכל הדורות וספרות רבנית עכשווית, של גדולי המזרח וגדולי אשכנז. הוא מצטט בשום שכל מבן דורו ר' אליהו מאני (ממקובלי בית אל) ולצידו מר' חיים מוולוז'ין למשל. הוא חיבר ספרי הלכה, ספרי דרשנות ומוסר, ספרי פרשנות למקרא, למשנה ולתלמוד, ספרי קבלה, סיפורי מעשיות ומשלים בעברית ובערבית (הכתובות באותיות עבריות כדרך השארח), וכמובן גם תפילות, בקשות ופיוטים. ההיקף והשליטה שלו בטקסטים קבליים עיוניים קשים וכן בכל סוגי הספרות העממית התבטאו בז'אנרים הרבים של כתיבתו שהיו קשורים במודעותו כמנהיג לכל חברי הקהילה אותם הנחה והדריך, והיו גם סוד מלכותו הבלתי מעורערת בציבורים כל כך רחבים.
גישתו של הרב יוסף חיים בעניינים רבים הייתה על פי רוב שלא לשנות ממנהג המקום, כך שעל אף שגילה בקיאות במנהגי קהילות שונות ובטעמן ונימוקן, וכלל זאת במסגרת דיוניו, בדרך כלל לא עודד שינוי ממנהג המקום ללא סיבה הלכתית מוצקה. מנהגי האר"י ומנהגי החבורות בצפת היו הבסיס להרבה ממנהגי הרי"ח עצמו ולמנהגי יסוד בקהילת בגדד בכלל.
דמותו הציורית של רי"ח ידעה לרתק סוגי אוכלוסיה שונים, מלמדניים ועד עממיים (ובתוך זה כללה גם התייחסות מיוחדת לחינוך הנשים). שיא התופעה התגלם בדרשה המרכזית שלו בבית הכנסת "צלאת אל זע'ירי" בשבת, שם דרש לפחות שלוש שעות קודם סעודה שלישית. בדרשות אלו היה מפגין את הוירטואוזיות האדירה שלו בקישור שלושה ממדים ספרותיים: פרשת השבוע, קבלה והלכה באופן היוצר מארג ציורי אחד מדהים, מהלך המונצח בספרו המפורסם ביותר ה"בן איש חי", שהפך גם לשמו השני. בתום הדרשה הקהל היה מלווה אותו למצוות סעודה שלישית. הוא היה מאריך מאוד בפזמונים ובפיוטים על השולחן. במהלך ארבע שבתות בשנה (שובה, זכור, שבת הגדול, שבת כלה) הייתה דרשתו בציבור מתקיימת בבית הכנסת הגדול של בגדד ("צלאת אל כבירי") בפני קהל של אלפים, תוך כדי סגירת כל בתי הכנסת האחרים בעיר.
מן החיבורים הרבים שהשאיר משתקפים הדים ורישומים רבים של החברה היהודית הלמדנית בבגדד, וביניהם מנהגים רבים של נשים צדקניות ושיתוף נשים בלימוד בשעורים. כמו כן מתבלט קיומו הדומיננטי של שיח חלומות. יכולתו של רי"ח לעסוק בו בזמן בנושאים הלכתיים מורכבים, להתמיד במנהגי חסידות והתבודדות מתוך דרישת הקבלה, ויחד עם זאת לעסוק בפסיקה, בהוראה, בהדרכת הציבור ובקבלת קהל הקנו לו את מעמדו כגדול הדור.
פרופ' חביבה פדיה
ר' רפאל ענתבי (1830–1919)
נולד בשנת 1830 בחלב שבסוריה ונחשב לגדול משורריה. ר' רפאל היה תלמיד חכם גדול, בקי בנגלה ובנסתר. למדנותו וחכמתו של ר' רפאל מצאו את ביטויין במאות השירים שחיבר (למעלה מ-400 שירים), שהפכו לחלק מרכזי ברפרטואר השירה החלבית, חלקם אף נכנסו לסדר שירת הבקשות של ליל שבת.
ר' רפאל, שהיה עיוור, נסתייע בתלמידיו מבית המדרש "עבוד הררי", שם לימד פיוט ושירה, לשם העלאת שיריו על הכתב. חלק מתלמידיו אלה הפכו למשוררים מפורסמים בזכות עצמם, כמו ר' משה אשקר הכהן (שר' רפאל ענתבי לקחו תחת חסותו כאשר הלה התייתם בגיל שש) ור' חיים שאול עבוד. ר' רפאל, שאף בשיחת חולין נהג לחרוז חרוזים ולהשיב בחריזה ולעתים אף לחבר שיר על נושא השיחה, עבר בסוף ימיו להתגורר במצרים, שם נפטר בשנת 1919.
ספר שיריו הראשון, "שירה חדשה", יצא לאור בשנת 1888 ומאז יצאו מהדורות נוספות שכללו שירים חדשים פרי עטו ושירים של משוררים אחרים. שיריו מושרים עד היום, הן בסדר שירת הבקשות של ליל שבת והן כחלק ממעגל החיים והשנה. רבים משיריו נתחבבו על שאר קהילות ישראל המזמרות אותם בהזדמנויות שונות.
ע"פ ההקדמה לספר שירה חדשה השלם
ר' דוד אלקיים (רד"א 1851–1942)
כשחושבים על איש רנסאנס ברוך כישרונות מגוונים, איש אשכולות המצוי, יוצר ומצטיין בתחומים רבים, חושבים על ר' דוד אלקיים: אמן הפיסול, הציור, גילוף עץ, עיצוב שופרות וכנורות, חריטה, כתיבת כתובות, ובמיוחד, בכתיבת שירה ופיוט.
רד"א חי במחצית השניה של המאה ה- 19 בא-סווירה היא מוגדור, לחוף האטלנטי הדרומי של מרוקו, בקהילה תוססת ופתוחה להשפעות אירופיות. רד"א היה אוטודידקט מובהק ואת ידיעותיו בשפות השונות שדיבר (עברית, ערבית –מדוברת וספרותית, אנגלית וצרפתית), בתנ"ך ופרשנותו הרבנית, במדרש, בתלמוד וספרות הקבלה, רכש בלימוד עצמי בלבד. כסופר-עיתונאי שלח רד"א כתבות על החיים היהודיים בקהילתו לעיתונים העבריים "הצפירה" ו"היהודי" באירופה. בכתבותיו העלה סוגיות חברתיות-תרבותיות עיקריות בחיי הקהילה וכתב בזכות חשיבותה של הכשרה מקצועית בצד תלמוד תורה, ועל היתרונות הכלכליים והמוסריים הטמונים בכך. בניגוד למשוררים הגדולים שקדמו לו במרוקו, להם הייתה השירה עיסוק משלים לצד עיסוקם העיקרי ברבנות, עסק רד"א כל ימי חייו במלאכה לשם פרנסתו, וגם עסק במקורות המסורתיים של היהדות למען הלימוד לשמו.
את שיריו הראשונים הוא כתב בהשפעת התלהבותו מההשכלה וחברותו בחוג כמעט מחתרתי של צעירים שהתכנסו סביב דמותו של יצחק בן יעיש הלוי, שהיה ראש וראשון למשכילים בא- סווירה. חברי החוג נהגו להתכנס בסוף המה ה- 19 והשתדלו לדבר ביניהם עברית בלבד, תוך עיון בספרות ההשכלה ובקובצי השירה העברית החדשים שיצאו לאור באותן שנים באירופה. את פעילותו של החוג ליוותה חשדנות מצד מנהיגי ורבני הקהילה. בני הקהילה אף העלילו ללא בסיס, על ר' דוד אלקיים שחדל לקיים את התורה והמצוות. הכתיבה בהשפעת חווית ההשכלה ארכה כעשור, עד אמצע שנות הארבעים שלו.
רד"א היה בעל ידיעה רחבה בשירה האנדלוסית המולחנת, ובשירה הערבית המרוקאית, שכמעט כל מחבריה היו מוסלמים, במקביל לידיעה רחבה של המקורות בעבריים המסורתיים. בידע זה עשה שימוש נרחב בתחום הקצידות, בו לא היה לו שני.
ר' דוד אלקיים אמן הקצידה: 23 מהקצידות שחיבר (וארבעה פיוטים) מופיעות בסדרות השונות של שירת הבקשות. בכל שבת ושבת של לילות הבקשות, מופיעה לפחות קצידה אחת. הקצידה היא סיפור מושר – במקורו ברברי – המשמש באירועים שונים, דתיים וחילוניים, ובה מביע המשורר דיעות ורגשות. הקצידה בולטת באורכה וכוללת עשרות בתים. הקצידות של רד"א מעלות את סיפורי פרשות שירת הבקשות ('בראשית' עד 'זכור'), בצורה דרמטית תוך שילוב יסודות מאגדות חז"ל ומן הפרשנות.שיריו מצטיינים בתיאורים מפורטים ומעניינים ובכושר ביטוי לירי רב עוצמה.
רד"א היה מודע לענייני לשון ושירה, ומודעות זו באה לידי ביטוי בהקדמות שכתב לשיריו, בדרך מבנה השיר ובדיון שהקדים לענייני המנגינות בשיריו. הוא מתנצל שהוא נזקק למנגינות זרות ומזכיר כי המנגינות העבריות המקוריות אבדו לבלי שוב. רד"א סיגל באופן וירטואזי את משקל הקצידה הערבית-ברברית לשירה העברית במרוקו, והכניס חידושי מלים וצורות מיוחדים.
ר' דוד היה אחד משלושת העורכים של 'שיר ידידות', קובץ הפיוטים של שירת הבקשות, המקובל ביותר כיום בקרב יהודי מרוקו. בספר זה מופיעים לראשונה הבקשות והפיוטים ע"פ הגיון מוסיקלי ברור: לסדרה של כל שבת הוצמדו רצפים מוסיקליים הבנויים כתסדיר ארוך מתוך אחת הנובות האנדלוסיות, כך שכל הסדרה לשבת תישמע כלחן אחד מתפתח.
עם גילויו של הדיוואן המלא של רד"א – רק בדור שלנו – התברר כי, הקצידות ותרומתו כעורך 'שיר ידידות', היא רק פן אחד במגוון יצירתו, שקובצה תחת השם "שירי דודים", עוד בימי חייו, אך לא נמצא לו המימון להוציאה לאור. ב"שירי דודים" נמצאים לצד השירים התנ"כיים (הקצידות) גם שירי חוכמה והשכלה, שירי גלות וגאולה, התנהגות ומוסר, וכן שירים אירועיים המגיבים על התרחשויות היסטוריות , או תרבותיות-חברתיות.
ע"פ פרופ' יוסף שטרית, שירה ופיוט של יהודי מרוקו
ר' רפאל אדרעי (1881–1960)
ר' רפאל אדרעי, המכונה אלפסי, נולד בשנת תרמ"א (1881) בעיר מקנס, מרוקו. ר' רפאל למד בישיבה הגבוהה של מקנס, שבין תלמידיה נמנו מי שהיו לרבנים הראשיים במרוקו, ר' יוסף משאש, ר' יהושע ברדוגו ור' יעקב טולדנו. כן למד ר' רפאל קבלה אצל המקובל ר' יוסף אלקובי.
קשיים כלכליים אילצוהו להפסיק את לימודיו ולעבוד לפרנסת משפחתו. ברוב חייו הבוגרים התפרנס ממספרה שפתח. מהמספרה ,כך מספרים, עלו תדיר קולות של פיוטים שלימד ר' רפאל לשוחרי חידושים בתחום השירה. מלאכות נוספות בהן עסק היו: עיטור שטרי כתובה, הוראת תלמוד ודיני שחיטה לאברכים.
ר' רפאל חי בתקופה סוערת במרוקו בכלל ולקהילה היהודית בפרט. מרוקו היתה נתונה בכיבוש צרפתי וספרדי, והקהילה היהודית היתה נתונה להשפעות חזקות של תרבויות אלה. בצד שליטתו במוסיקה האנדלוסית המרוקאית והאלג'יראית (ג'ירי), היתה אוזנו כרויה למנגינות החדשות, ובצד הלחנים הערבים שהרכיב לשיריו מצויים גם לחנים ספרדים וצרפתים.
פיוטיו של ר' רפאל עוסקים בציפייה לגאולת ישראל ועצמאותו, שירי שבת וחגים בהם שזר הלכות ותסדירים לשירת הבקשות. מאה ועשרים מפיוטיו של ר' רפאל מצויים בספרו "הטיבו נגן" (1929), ובהם: "רחשתי בלב" ו "רפא צירי אל נאמן".
כבעל קול ערב ויידע רחב בשירת הבקשות, עמד ר' רפאל בראש חברת הבקשות "אליהו הנביא" במקנס, בבית כנסת בשם זה, בו שרת שנים רבות כשליח צבור.
ע"פ שמעון ביתן ורחמים עמאר בהקדמה לספרו "הטיבו נגן"
אשר מזרחי (1890–1967)
אשר שמעון מזרחי (המכונה "אשריקו") נולד בירושלים שבין החומות בשנת תר"ן (1890) לאביו יצחק (ר' סחוקה – גדול בתורה), ולאמו וידה לבית אלחדיף מרודוס. משפחת מזרחי יצאה מבין חומות העיר העתיקה ובנתה את ביתה בשכונה החדשה – ימין משה. אשר, שהיה בעל קול נאה וכישורים מוסיקליים, התפרנס מחזנות, משירה ומנגינה על עוּד; כמו כן רקם "טאליגאס" (נרתיקי טליתות) ופרוכות לבתי כנסת.
בימי מלחמת הבלקן (1912–1913) הוברח מארץ ישראל לתוניס כדי להימנע מגיוס לצבא התורכי. האיש בעל קול הזמיר מירושלים כבש את יהודי טוניס ועם הזמן את טוניסיה כולה. הוא לימד אותם פיוטים מפרי עטו והביא להם בזמירותיו את ירושלים ואת הכמיהה לציון.
מטוניס שלח אשר מזרחי לירושלים מספר רב של שירים, שירים רוויי געגועים אותם ניתן היה לשמוע גם בערבי שבתות חורפיים בזמן תפילת הבקשות. אשר השתלב בהצלחה גדולה גם בקרב האוכלוסיה המקומית – הוא הלחין וכתב בערבית וזמרים ערביים רבים שרו משיריו.
בשנת 1919, ימי התקווה של הצהרת בלפור וסיום מלחמת העולם הראשונה, חזר אשר מזרחי לירושלים, ומיד מוצא את מקומו ככותב רומנסות בלאדינו ופיוטים רבים והופך לדמות נערצת. בשנת 1929 חזר אשר מזרחי לתוניסיה והשתלב יותר ויותר בקהילה. בין החוקרים יש הטוענים שאשר מזרחי הביא עמו את רוח אנדלוסיה שהשפיעה על המוסיקה הערבית התוניסאית בכלל. הוא כתב כשלוש מאות שירים בערבית וכמאתיים בעברית.
מדי שבוע שידר אשר מזרחי ברדיו טוניס תכנית קבועה בעברית, שם השמיע שירים בעברית, בין היתר גם ביצועים משותפים שלו עם בנותיו. הוא פוטר מתפקידו זה עקב סירובו לשדר בחג השבועות, שנפל באחד מימי השידור הקבועים.
אשר מזרחי זכה למספר מדליות הוקרה וביניהן החשובה מכולן "נישן איפ-טיכר" שהוענקה לו ע"י הביי (השליט) הטוניסאי. בשנת 1946 הוציא אשר מזרחי לאור את ספרו "מעדני מלך", ובו ריכז חלק מפיוטיו.
אשר שמעון מזרחי, המלחין-משורר-זמר-חזן, הביא ליהודי טוניס את סגנון תפילת ירושלים. נוסף על המנגינות שחיבר לשיריו הוא כתב פזמונים ופיוטים ו"הלבישם" על מנגינות ערביות ידועות, בעיקר של מלחיניה הידועים והמפורסמים של מצרים. יהודי טוניס, שוחרי המוסיקה הערבית, "נתפסו" לשיריו אלה, המספרים את סיפור הארץ ואת הגעגועים לציון – שרו אותם בבתי הכנסת ברחבי טוניסיה; לימדו אותם בתלמודי התורה ורבים מתלמידים אלה הפכו למורים ולרבנים בעצמם.
לארץ הצליח לחזור רק בשנת 1967, לאחר מלחמת ששת הימים; הוא היה חולה מאוד אך הספיק לסייר קצת בירושלים, בין סמטאות העיר העתיקה, הכותל וימין משה. ממיטת חוליו שמע בשמחת תורה את ההקפות שנערכו לראשונה ליד שער יפו, למחרת הלך לעולמו.
ע"פ יעקב אסל בהקדמה לספרו של אשר מזרחי "מעדני מלך"
ר' דוד בוזגלו (1903–1975)
נולד בשנת התרס"ג (1903) בעיירה זאוויא הסמוכה למרקש, בה למד אצל מורו הפייטן ר' חיים עטר, שהוציא לאור את "שיר ידידות" במרקש. בהיותו כבן שש עשרה עברה משפחתו לקזבלנקה אליה הרחיק רבו, על מנת להמשיך וללמוד מפיו את מסורת השירה העברית.
בקזבלנקה השלים את לימודיו התורניים ונחשב ל"עילוי" ולבעל זיכרון יחיד במינו, תכונה שעמדה לו לשנים, כאשר איבד את מאור עיניו בגיל 46. במקביל ללימודיו התורניים המשיך ללמוד באופן שיטתי מפי ר' חיים עטר את מסורת הפיוטים כפי שהתגבשה ב"שיר ידידות". מסורת זו של "שיר ידידות" הפכה להיות במשך השנים המסורת המרכזית של יהודי מרוקו, ולר' דוד בוזגלו חלק מרכזי בביסוסה של מסורת זו כמסורת הפיוטים העיקרית של יהודי מרוקו, זאת הודות לביצועיו הנמשכים והמרשימים של מסורת זו והכשרתו דורות של פייטנים לאורה. את רזי המוסיקה האנדלוסית למד מפי בכירי המוסיקאים הערבים שפעלו במרוקו. בקיאותו וכישוריו המוסיקליים וקולו המיוחד בעל העצמה והצלילות, הוציאו לו שם בכל רחבי מרוקו, בין יהודים ומוסלמים כאחד. בקזבלנקה היה ר' דוד לפייטן וחזן מבוקש בתפילות, אירועים ושמחות. הוא הקים מקהלות של ילדים ונערים שלמדו פיוטים ואף ליוו אותו בהזדמנויות שונות. תלמידים רבים למדו מפיו את מסורת הפיוט – קמו אתו ל"שירת הבקשות" מדי שבת בין סוכות לפסח, באו לשמוע אותו משורר פיוטים אחרי תפילת מנחה של שבת בבתי כנסת שונים בקזבלנקה בתקופת האביב והקיץ, ולימים הפכו להיות פייטנים וחזנים חשובים בארץ, כמו ר' יצחק רווח ור' חיים לוק.
אצל ר' דוד בוזגלו התקיים שילוב של ידע ויכולת יצירה פואטית יחד עם ידע מוסיקלי מעמיק, אשר אפשר לו להרכיב לחני מוסיקה מרוקאית אנדלוסית, עממית וערבית מזרח-תיכונית על השירים שכתב, בנוסף ללחנים שחיבר בעצמו.
ר' דוד כתב מאות פיוטים – בעברית. בערבית יהודית, ובשילוב של השתיים ("מטרוז"). בהיותו במרוקו סבבה שירתו סביב הנושאים המרכזיים בשירת הקודש העברית – שירי גלות וגאולה, שירים לחגים ומועדים, שירי מוסר המטיפים נגד הגאווה וגבהות הלב, שירי שבח לדמויות מן המקרא, לרבנים ולצדיקים, שירים לארץ ישראל ולירושלים. נדירים היו השירים שנכתבו למאורעות הזמן – כמו קינה שחיבר על רעידת האדמה שפקדה את אגאדיר בשנת 1960, ושירים שחיבר בזמן מלחמת העצמאות, שבהם שורר על גודל הנצחון והנס וקרא לשלום בין עם ישראל לאויביו הקמים עליו, כמו למשל השיר "בינו מורדים", שנכתב כמענה לשירו של חיים גורי, "באב אל ואד".
עם עלייתו ארצה בשנת 1965, מצא קהילה שחוותה משבר קליטה קשה ואיבדה מביטחונה התרבותי-חברתי. ר' דוד בוזגלו נרתם למלאכה ונדד בין הקהילות השונות בעיירות הפיתוח והשכונות, והצליח לגרום לרבים להתחזק במסורותיהם המוסיקליות ולתחושה של המשכיות בין התרבות הקהילתית בארץ המוצא לבין התרבות המתהווה בארץ. כן שימש דמות מרכזית בעיגון מחדש של הערכים התרבותיים הקהילתיים דוגמת שירת הבקשות, ששבה לפרוח בהשראתו. בארץ כתב את שיריו המשמעותיים ביותר שרובם הוקדשו לשבחי ארץ ישראל. אחד משיריו הארוכים והחשובים ביותר הוא השיר "אך בך מולדתי", שיר שהוא דו-שיח בינו ובין המולדת, אותו כתב עם הגיעו לארץ. הוא כתב גם כעשרים שירים סביב מלחמת ששת הימים. למרות מאות שיריו לא ראה עצמו ר' דוד כמשורר, ומעולם לא הסכים לכנס או לפרסם את שיריו בכתב, וגם לא חתם שמו עליהם באקרוסטיכון. כך גם נהג, למרבה הצער, בביצועיו הקוליים, כאשר סירב להתיר הקלטה של קולו.
פעולתו החינוכית והמוסיקלית התפרשה על פני חמישים שנה במרוקו ובישראל והצליחה ללכד סביבו, הודות לדמותו המיוחדת, ביצועיו האמנותיים ושירתו, חוגים מסורתיים רחבים בקהילה, שראו במסורת הפיוטים ובביצועיו של הפייטן חלק מעצב ומהותי מן התרבות הקהילתית החדשה. עוד בחייו הפכה דמותו לאגדה בקרב יהודי מרוקו, ועם מותו בשנת 1975, אחז רגש של יתמות בחובבי הפיוט, אך תלמידיו ואוהדיו המשיכו את דרכו והם עוסקים עד היום בהפצת ובהנחלת מסורת הפיוט של יהודי מרוקו ברחבי הארץ.
ע"פ פרופ' יוסף שטרית, שירה ופיוט של יהודי מרוקו
רחמים עמר (1897–1977)
אחד המוסיקאים-יוצרים הבודדים שפעלו במאה השנים האחרונות בסגנון המוסיקלי הקרוי "ספרדי-ירושלמי", הוא ללא ספק הבכיר והפורה שבהם – במהלך חייו הלחין קרוב לשלוש מאות שירים וקטעי תפילה שונים.
את דרכו המוסיקלית התחיל כנגן חצוצרה בתזמורת המשטרה הבריטית אליה התגייס בצעירותו מיד עם החלת המנדט הבריטי בארץ ישראל. לאחר שחרורו מהשירות הצבאי נטש את החצוצרה והחל להתמחות בכלי נגינה נוספים, בעיקר כלי פריטה שונים ומאולתרים אותם היה בונה בכוחות עצמו. מאוחר יותר רכש כינור אשר הפך להיות הכלי המרכזי בו ניגן ויצר עד סוף ימיו. לפרנסתו היה עובד כנגן בהרכבים ערביים שונים, עיקר הפרנסה הייתה מהופעות בבתי קפה ומועדונים שונים בעיר יפו בה חי באותה תקופה.
המוסיקה ספרדית-תורכית אותה שמע בבית מחד והמוסיקה הערבית אליה נחשף דרך עבודתו כנגן "ערבי" מאידך, הן שעיצבו את סגנון ההלחנה שלו והם למעשה שני תתי-סגנונות העיקריים המרכיבים את הסגנון הנקרא "ספרדי-ירושלמי".
יחד עם זאת יש לציין כי למרות הפריחה והפופולריות של המוסיקה הערבית אשר היו בשיאן למן ראשית המאה העשרים וכמעט עד סופה (סביב מותו של המלחין המצרי מוחמד עבד אל וו'הב בשנת 1991) שימר רחמים עמר את סגנונו הייחודי ולא נטה "להיסחף" עם הגל הערבי, וברובן המוחלט של יצירותיו הסגנון השולט הוא דווקא התורכי-ספרדי. יתר על כן, ביצירותיו מהתקופה שלאחר קום המדינה ניתן להבחין באלמנטים מודרניים "עכשוויים" הלקוחים מהמוסיקה הישראלית דאז (הורה, חסידי וכו'). מטרתו ביצירות אלה הייתה להביא את המוסיקה המזרחית אל קהל רחב ומגוון יותר ואף להתאימה לצרכים חברתיים כמו ריקודי עם, ריקודי שמחות ועוד, כל זאת כמובן ללא ניסיון לטשטש את המקורות המוסיקליים מהם הוא שואב ועל פיהם הוא מונחה.
בנוסף לפעילותו כנגן וכמלחין ניהל רחמים עמר לאורך השנים מקהלות ירושלמיות אשר היו מבצעות שירים שלו וקטעי תפילה שהלחין, הן במהלך התפילות בבתי הכנסת והן באירועים שונים אשר בהם הייתה מצטרפת גם תזמורת מזרחית שאותה ניהל. למרבה הצער, רוב לחניו של רחמים עמר אינם מוכרים כיום וישנם מעט מאוד פייטנים אשר יודעים לבצע אותם באופן שלם. לעומת זאת כמה מלחניו הפכו לנכסי צאן ברזל והם מבוצעים עד היום במסגרות שונות, המפורסמים שבהם: "חביבי יה חביבי", נגילה הללויה", "אנא בחסדך" ועוד.
למרות מעמדו כמוסיקאי ומלחין חשוב – אולי החשוב ביותר במאה השנים האחרונות במוסיקה היהודית-מזרחית – ולמרות ההצלחה והפופולריות להן זכו יצירותיו, המשיך רחמים עמר להופיע ככנר מן השורה בחתונות, מסיבות בר-מצווה ואירועים משפחתיים אחרים ממש עד לימיו האחרונים וזאת לצרכי פרנסתו ופרנסת משפחתו.
רוני איש-רן
ר' חיים שאול עבוד (1890–1977)
נולד בארם-צובה (חאלב) את השירה והפיוט למד אצל ר' רפאל ענתבי טבוש ז"ל ואצל ר' משה אשקר הכהן ז"ל מגדולי פייטני ארם-צובה.
מסוריה נסע לארגנטינה לשמש כחזן וכמורה בתלמוד תורה בקהילה היהודית – חלבית. בשנת תרפ"ט (1929), עלה לירושלים והתיישב בשכונת "בית ישראל". בהגיעו לירושלים מצא שאין השירה והפיוט תופסים מעמד נכבד בחיי הקהילה כפי שציפה ובזאת מצא כר נרחב לעבודת הקודש שלו, ללמד שירה ופיוט.
ר' חיים עבוד לימד ילדים שירה ופיוט חינם אין כסף, רק לשם שמיים. במהדורה הראשונה של ספרו אנו מוצאים בקשה בשער הספר מאת המחבר אל כל הקוראים הנעימים כי "מי שיש לו ילד עם קול נעים ישלחוהו ללמוד שירה ופיוט חינם אין כסף". ואכן, הרבה הורים מירושלים המנדטורית של אז נענו לקריאה ושלחו את ילדיהם. תוך תקופה קצרה יחסית הייתה ירושלים מלאה בקהל יודע ומבין בשירת הפיוטים.
בזמנו של עבוד פרץ זרם חדש במוסיקה הערבית הקלאסית: שילוב כלים ואלמנטים מערביים אפיינו את יצירתם של מלחינים רבים. המוביל הגדול במהפך זה היה המלחין המצרי הדגול מוחמד עבד אל-ווהאב ז"ל (1901 – 1991). שיריו של עבד אל-ווהאב נהפכו להיטים אצל הצעירים, שאהבו את המודרניזציה שבהם, אך לא יכלו להכניסם לתוך בית הכנסת מפני החולין שבהם. עבוד התמסר באותה העת למלאכת הכתיבה לחבר פיוטים על משקל שירים בערבית – במילות קודש, ולהתאימם למצב הרוח והתקופה. כך הפך למשל את פסקול הסרט "השושנה הלבנה" של עבד אל-וואהב למילות קודש מושרות בשבתות לצד שירת הבקשות.
שיריו התקבלו בקרב הפייטנים בתקופה מהירה ותוך זמן קצר נחשב עבוד לכותב המוביל של התקופה. די אם נציין שר' חיים הצליח להחדיר פיוט שכתב לתוך לתוך שירת הבקשות, שנחתמה עשרות שנים קודם לכן. שירו "חי ונעלם" מושר בשירת הבקשות כחלק מהתסדיר.
ר' חיים עסק בחינוך ושימש כמורה בת"ת "נזר ישראל". נפטר בכ"א סיון תשל"ז. זכרו הונצח ברחוב שבו גר בשכונת בית ישראל. ספרו "שירי זמרה", בו ליקט וערך למעשה את כל הרפרטואר של המסורת החלבית-ירושלמית ראה אור לאחר פטירתו בשתי מהדורות חדשות, והוא משמש כספר היסודי בשירת הבקשות.

דוד מנחם
רבי משה אשקאר הכהן (1877–1940)
יליד חלב שבסוריה. בגיל 6 התייתם מאביו יוסף. הרב רפאל ענתבי לקח את הילד משה תחת חסותו ושימש לו מעין אפוטרופוס, הנחיל לו מידיעותיו הגדולות במוסיקה הערבית, ובכתיבת שירה בעברית. לכבוד חתונת אשקאר כתב לו רבו את הפיוט "מלך רחמן" בו רמז את שם החתן משה בראשי תבות, ואת שם הכלה, אביה ואחיה הבליע בתוך הטקסט.
בשנת 1912 היגר אשקאר לברוקלין, שם שימש חזן כעשר שנים בבית כנסת סורי קטן, ולאחר כך כחזן ראשי בקהילת "מגן דוד", שם ייסד את מסורת הפזמונים היהודית-חלבית בארה"ב.
כתיבתו של אשקאר איכותית במיוחד. תוכן שיריו ושימושו בלשון הקודש וארמית יחדיו הינם יחודיים בנוף הכותבים בני זמנו. אף על פי שהוא נדרש לחרוז בדומה לחריזה הערבית, אין זה מכשול לו לרמת התוכן. כתב שירים ללחניהם של מלחיני מצרים חלב ותורכיה, והכול בחריזה מתאמת לתוכן ברור.
מפאת יתמותו בילדותו היה רגיש במיוחד לאלמנות ויתומים. בשנת 1926 נפטר ידידו עזרא צפדייה, בהשאירו אלמנה ושישה ילדים. האלמנה הטריה התאבלה רבות על בעלה וכעשר שנים אחר פטירתו מיאנה להינחם. בשנת 1993 התקיימה מסיבת בר מצווה של הילד היתום יוסף סאף, לכבודו ולכבוד משפחתו כתב אשקר פיוט לרומם את רוח האלמנה ולצוות עליה לסיים את אבלה ולשוב לחיים תקינים. בפיוט שסימנו יוסף חזק וברוך ומבורך כתב אשקאר לאלמנה:
"יחידה התנערי. די לצרותך די די. לבשי עוזך ועורי. ובואי עדי עדי.
אכלי יערי עם דבשי. בגן שדי שדי. ורעי את גדיותי. יחידה התנערי".
שיריו של אשקאר פופולאריים עד ימינו אלה, אפילו שירים שכתב לאירוע מסויים כחתונה ובר מצווה הפכו לנחלת הכלל. אחד משיריו המפורסם ביותר שנכלל בקובץ זה, "אל מאוד נעלה" שנכתב באופן אישי לחתן מסויים מושר כיום בשמחת חתנים אצל כל יוצאי המזרח.
רוב שיריו פורסמו בספר "שיר ושבחה הלל וזמרה" וכן בספר השירים "שירי זמרה" לרבי חיים שאול עבוד. עוד שירים עלומים שלו נדפסו לאחרונה בספר השירים "שירה חדשה".
ע"פ ההקדמה לספר שירה חדשה השלם