אתה כאן

מסע לעולם הפיוט: מרוקו

מסע לעולם הפיוט: מרוקו

סוגות במוסיקה המרוקנית

pexels-photo-165973

מאת יגאל בן-נון

תושבי מרוקו  מאמינים שהמוסיקה היא דבר שמיימי מעשה ידיו של השוכן במרומים. על פי אמונה זו השיר קדם לדיבור, ומקור זימרתם נעוץ בימים קדומים, לפני בוא האסלם. אולי בתקופת מסעותיהם של צאצאי דוד המלך, תושבי גבל, צור וצידון, שהתיישבו בערי החוף של צפון מרוקו וניהלו יחסי מסחר פוריים עם תושבי פנים הארץ.

המוסיקה הקלסית
היא נוצרה, קרוב לוודאי, בספרד המוסלמית בין המאה התשעית למאה אחת עשרה. בימי שלטונו של הסולטן הארון אל-רשיד בבגדד פעל אבי הקלסיקה המוסיקלית הערבית, המלחין ממוצא פרסי איברהים מווסילי שהתיישב במוסול (806-743). הוא הקים אקדמיה למוסיקה בבגדד בה למדו עבדים-מזמרים וקיינה (נשות עבדים). בנו איסחק מווסילי(850-767) למד שירה אצל הקיינה ופריטה על עוּד אצל מנסור זלזל, ובנוסף על היותו זמר ומנגן עוּד וחליל הפך לגדול מעצביה של המוסיקה הערבית באימפריה האיסלמית. כאביו הוא ניהל אורח חיים חילוני ואף שתה יין בניגוד לחוקי האסלם אך הדבר נסלח לו בזכות מעמדו.
אחד מתלמידיו עבדרחמן אבן נפע זיריאב שלמד באקדמיה הבגדדית, עבד משוחרר, גם הוא ממוצא פרסי, עורר את קנאתו של מורו בזכות כשרונותיו, ונאלץ לברוח לאנדלוסיה דרך תוניסיה. הוא הגיע לקורדובה בשנת 822 ושם התקבל בזרועות פתוחות על ידי הסולטן עבדרחמן השני, שהרעיף עליו מתנות ואפשר לו לפתח את כישרונותיו ביצירת מוסיקת המעלוף היא מוסיקת הנובה האנדלוסית, המנוגנת על פי תור קבוע (נובה=תור). הוא כונה בשם "הזמיר" בזכות קולו הערב, והקים בזה אחר זה את האקדמיות למוסיקה בקורדובה, בסביליה, ולבסוף בגרנדה שם התיישב.
זיריאב שעיצב את השכלתו המוסיקלית על פי האסכולה הפרסית והמסורת הבגדדית שרווחה במזרח המוסלמי, בנה את יסודותיה וכלליה של המוסיקה הידענית של חצרות סולטני מרוקו. תורתו של זיריאב משלבת את התאוריה המוסיקלית עם סימבוליזם מטפיזי-אסטרולוגי-פיזיולוגי. בזכות השכלתו הרחבה הוא ערך סינתזה בין תורות אזוטריות פרסיות, יווניות ויהודיות, ויחס למוסיקה ערכים פסיכולוגיים ותראפויטיים. הוא קשר את פרקי המקאם והנובה לסמלי שנים עשר המזלות ולארבעת מרכיבי היסוד הפיזיים של היקום, ולמצבי הנפש של האדם. בנוסף לעיצובם של הנובה המוסיקלית ושל המוואשח השירי, הוסיף זיריאב לעוּד מיתר חמישי הנושא את שמו, וניגן עליו בעזרת מפרט מנוצת נשר. עם נפילתה של קורדובה בשנת 1301 התיישב זיריאב בגרנדה שם התפתח הנוסח הגרנדי (ע'רנטי). ההיסטוריון אבן ח'לדון מציין שירושתו של זיריאב עלתה על גדותיה בסביליה ובכל חבל אנדלוסיה. במאות 14-13 קלטו הערים תיטואן ופאס מוסיקאים רבים וביניהם את המוסיקאי והפילוסוף אבן בז'ה (Avempace) שחיבר אחדים מפרקי הנובות. אחר נפילת גרנדה בשנת 1492 ארצות המגרב ובעיקר מרוקו קלטו את אמניה, והנובה המשיכה בהתפתחותה.
בשנת 1788 המוסיקאי מתיטואן מוחמד חָיִיק אסף, שיחזר וערך בספרו האנתולוגי "כונש" 11 נובות מתוך 24 הנובות שהיוו את הקודקס המקורי של המוסיקה המכונה "האלה האנדלוסית". שאר הנובות נותרו יתומות או נמחקו מן הזכרון הקולקטיבי.

מבנה הנובה
הנובה אינה אלא יצירה המבוססת על מודוס מלודי יחודי. במזרח הערבי היא כונתה מקאם או טבע. במקור הנובה היתה פרק המבוצע לפי תור (=נובה) מתוך כלל התוכנית. היום היא מאפיינת את כלל המוסיקה הקלסית המרוקאית, מוסיקת האלה, או כפי שאחדים עדיין מכנים אותה: המוסיקה הערבית-אנדלוסית.
בעוד המוסיקה האירופית הלכה וצמצמה את המודוסים משבעה סולמות לשניים (מג'ור ומינור), האלה האנדלוסית הורכבה מ-42 נובות, כאשר כל נובה משקפת גוון מלודי שונה. ארכיטקטורה זו מבוססת על אלטרנציה בין קטעים קצביים לקטעים נטולי מקצב, ובין קטעים כליים (אלה = כלי) לבין קטעים תזמורתיים המשלבים גם שירה קולית. כל נובה משקפת בתוך הארגון השיטתי הכולל, פרק מלודי המבוסס על מצבים בטבע ברמה הקוסמית ומושפע ממצבי רוח הנובעים ממבנה היממה (עצוב-שמח-רגוע-תוסס). לדוגמא, נובת העושק משקפת את עלות השחר, מיה את שקיעת החמה, אסתיהלל את הופעת הלבנה, רסד-דיל את חשכת הלילה, ורמל מיה את תהילת הנביא מוחמד.
בדומה לג'ז האמריקאי ולמוסיקה האלאטורית בת זממנו, מוסיקת הנובות כוללת בפרקיה השונים, באופן שיטתי, גם קטעים אימפרוביזטורים (ביתיין או מאוול), המבוצעים על פי חוקיות פנימית במסגרת הסטרוקטורלית הכוללת של הנובה.
הנובות המבוצעות היום בביצוע תזמורתי (סיטרה) הן: רמל מיה, סביהן, מיה, רסד דיל, אסתיהלל, רסד, גריבת לחסיין, חיג'ז אל-כביר, חיג'ז אל-משרקי, ערק עג'ם, עושאק. מנובות אחדות (יתומות) נותרו רק פרקים או זכר עמום: מזמום, זידאן, זרקה, חיסר, איסבהן ועוד.
לכל נובה תוכן מוסיקלי המאופיין על פי המלודיה (נע'מה = נעימה, או טבע) והמקצב (מיזאן). לכל נובה טבע יחודי משלה, אך המיזאן משותף לכל הנובות. הנובה מתחלקת לחמישה מיזאנים הקובעים את המשקל ואת המבנה הקצבי. כלל המיזאן מתבצעים לפי הסדר הבא: בסיט, קיים-אונוצ', בטייחי, דרג', קודאם. לכל מיזאן התפתחות ריתמית הדרגתית מטמפו איטי לטמפו מהיר. כל מיזאן בעצמו מחולק לסנעה של חמש שורות (סנעה ח'מסיה) או של שבע שורות (סנעה סובעיה).
הסנעה מורכבת מפתיחה (דח'ול), כיסוי (תע'טיה), וחזרה (רג'וע). לכל סנעה תפקיד שונה במיזאן על פי הסוגים הבאים: סנעה פותחת (תסדירה); סנעה איטית (מיזאן מוסה); סנעה עם התחלה של האצה קצבית; סנעה בקצב בינוני; סנעה בעלת האצה גדולה; סנעה מהירה (אינסרף); סנעה סוגרת (קפל).
להלן סדר ביצוע הטכסטים של סנעה בעלת חמש שורות:
א – שורה ראשונה = שירה + ליווי כלי, וחזרה רק של הביצוע הכלי.
ב – שורה שניה = שירה + ליווי כלי, וחזרה רק של הביצוע הכלי.
ג – שורה שלישית = שירה + ליווי כלי.
ד – מחצית ראשונה של השורה הרביעית = שירה + ליווי כלי, וחזרה רק של הביצוע הכלי.
ה – מחצית שניה של השורה הרביעית = שירה + ליווי כלי.
ו – שורה חמישית = שירה + ליווי כלי.
שורות א, ב, ג, ה, הן בעלות מלודיה זהה. כל שורת שיר מחולקת לשני חלקים בעלי חריזה פנימית במחצית השורה ובסופה, לפי המבנה: אב/אב/אב/גד/גד.
השירים מושרים כשירה חד קולית של מקהלה השרה באוניסונו, חוץ מפרקי הבייתיין והמוואל המבוצעים על ידי סולנים טנורים המבצעים סלסולים ועיטורים מלודיים נועזים.

לצד הסוגים לעיל, כל נובה מחולקת לפרקים בעלי מאפיינים מלודיים וקצביים כגון:
משליה – קטע כלי פותח בעל מבנה קבוע ומקצב חופשי. פרלוד זה מבוצע באוניסונו ומבשרר את המוטיב המוסיקלי המאפיין את כל הנובה. תפקידו בין השאר לוודא כיוונון אחיד שלל הכלים.
בוע'יה – פרלוד חסר משקל, מנוגן לפני או אחרי התושיה. משליה מינורית.
תושיה – פתיחה אינסטרומנטלית ייחודית לכל מיזאן, בעלת קצב מוגדר של שני רבעים.. קיימות כתשעים תושיות, ומבחינים בין המודליות המבשרות מלודיה (נובה), לבין הריתמיותת המבשרות מקצב (מיזאן).
ביתיין – משמעו שני בתים. מורכב משתי שורות שיר בעלות משפט מוסיקלי זהה. משמשש כקטע מעבר, שתכליתו לרכך את המעבר ממשקל אחד למשנהו. קטע קולי עשיר מבחינהה מלודית וטעון אקספרסיה. מבנהו קבוע אך בעל אופי סילסולי-אימפרוביזטורי, בו לא נוטלים חלק כלי ההקשה. הוא חסר משקל מוגדר. משמש לסולנים הקוליים הזדמנות להפגין וירטואוזיות עיטורית. מונים כעשרים סוגי ביתיין. מקביל למוול במוסיקה העממית והמזרחית.
ברואל – שיר בעל אופי עממי מבחינה מוסיקלית ואף לשונית. משמש אמצעי לשבירת המתחח האמנותי, ולגיוון האחידות של הנעימה והמקצב.
אורכה של כל נובה בביצוע תזמורתי שלם אורך יממה שלמה, אך אין מבצעים נובה שלמה כי היא תארך זמן רב, לרוב מקצרים את כמות הסנעת של כל מיזאן, כדי לצמצמה לחמש שעות בערך, ובוחרים מכל נובה את הקטעים האופייניים על פי שעות היום ונסיבות הביצוע. המנצח על התזמורת הוא הקובע את בחירת הקטעים ואת אופן ביצועם.
אפילו אוזן בלתי מיומנת תבחין בדרך כלל במוסיקת האלה האנדלוסית הודות למליסמה (מוסמי אושוגל) הכוונה לשימוש בהברות משלימות, חסרות פשר, כגון טיריטן יללל, טני טנאי, הא נה נה. הברות אלה מתאימות את עצמן לתנועה האחרונה בשורת השיר כאשר הוא נגמר לפני סוף המשפט המוסיקלי.
שפת הטכסטים המלווים את המוסיקה היא הערבית הקלסית, בה נותרו עדיין מילים ארכאיות ומילים ספרדיות משובשות. הטכסטים מבטאים רגשי אהבה, יופי, ותענוג, מהללים את יפי הטבע, את גוף האישה, את השתייה, ואת שבחי הנביא, תוך שימוש במטפורות, אלגוריות, ואנלוגיות, כמקובל בשירת ימי הביניים במערב, ובשירה הפרסית והעברית מאותה תקופה.
לצפון אפריקה הגיעה המוסיקה האנדלוסית במספר נוסחים המבוססים על אסכולות שונות שרווחו ברחבי ספרד המוסלמית. כך השתמרה המוסיקה של סביליה בתוניס, המוסיקה של גרנדה בתלמסן (מערב אלג'יריה), באלג'יר ובקונסטנטין, והמוסיקה של ולנסיה וקורדובה בפאס בתטואן ובשפשאון בצפון מרוקו.
למעשה שמרה המסורת המרוקאית רק על ארבע נובות שלמות בעלות אחידות מודלית (מיה, רסד דיל, ערק עג'ם, חיג'ז). שבע הנובות הנותרות הן נובות נטולות אחידות. הסיבה לעירוב של מודוסים נעוצה בקלסיפיקציה של חייק. בכדי למנוע את הכחדתן של הנובות היתומות מן הזכרון הוא צירף חלקי נובות לנובות קיימות קרובות אליהן. בנוסח הגרנדי שהגיע למרוקו מאלג'יריה, שמרו יותר על האחידות המודלית.
הנוסח הגרנדי (ע'רנטי) הובא למרוקו בעיקר בזכות יהודים מגרנדה במאה ה-16. הטרב הע'רנטי השתמר במרוקו בערים רבט במערב ואוג'דה במזרח, אליהן הגיע במאה ה-19 מתלמסן שבמערב אלג'יריה, באמצעות משפחות יהודיות, והחזנות במרוקו מושרת בעיקר בסגנון אינסיהד ע'רנטי ומוואל.
בנוסח הע'רנטי קיימות 12 נובות שלמות: דיל, מז'נבה, חסין, רמל, רמל מאיה, ע'ריב, זידן, סיכה, רסד, מזמום, רסד דיל, מאיה, ו-4 קטנות וקלילות (אינקלאב): מוואל, ע'ריבת חסין, זרקה, ערק. סוגי המיזאן בטרב הע'רנטי הם: מסדר, בטייחי, דרג', אינסרף, מח'לס. הקטעים מחוברים ביניהם באמצעות פרלוד כלי: אסתיח'בר או באמצעות קטע כלי קצר בעל קצב מהיר: כורסי.
כל מיזאן כולל מספר שירים המושרים על ידי סולנים או על ידי זמרים-נגנים המבצעים את פרקי הסנעה במלואם או רק חלקים מהם על פי החלטת המנצח על התזמורת. נובת רמל כוללת 67 סנעה, אך רגילים לבצע רק חלקים אחדים. הסגנון הפואטי הוא הקסידה הקלסית, המוושח, או הזג'ל. כל שיר מתחלק לשלושה חלקים:
א – שתיים או שלוש שורות = ע'ושן + ג'וואב בביצוע כלי
ב – שורה או שתיים = מתלה עם מלודיה שונה
ג – שתיים או שלוש שורות = רוג'וע (חזרה)
חוקרים אחדים ובעיקר החוקר האלג'ירי רולן רייס (Roland Rhaïs) דנים באפשרויות קיומה של זיקה בין מוסיקה זו לבין המוסיקה הנוצרית-אירופית הקדם גרגוריאנית. מקורה של המוסיקה המערבית המודרנית, טוען רייס, במוסיקה האנדלוסית המוסלמית. לעיתים המאזין מופתע מן הדמיון בין הלחנים של מוסיקה זו לבין מוסיקה כנסייתית של ראשית ימי הביניים.

תולדות הנובה האנדלוסית במרוקו
בהבינו את חשיבות הנכס התרבותי שמצוי בתחומו, נטל בית המלוכה המרוקאי, בעשורים האחרונים, תחת חסותו את מלאכת שימורה וטיפוחה של מוסיקת האלה, ביצועה בידי תזמורת חצר המלוכה, והוצאה לאור של הקלטותיה.
שר התרבות מוחמד בן עיסא, בשיתוף עם "בית תרבויות עולם" בפריס בראשותו של שריף ח'זנדר, ובהתייעצות עם המוסיקולוג הגרמני חביב חסן תומה, יזמו את מלאכת הקלטתן האינטגראלית של 11 הנובות במלואן, החל מינואר 1989. בתום ארבע שנות הקלטה, פורסמו במרוקו 37 תקליטורים המכילים שמונים שעות נגינה וזימרה של נכסיה המוסיקליים הקלסיים של מרוקו, שחרג משטחה לכיוון שאר ארצות צפון אפריקה, ולעבר מוקדים מוסיקליים נוספים בעולם. חשיבות מפעל השימור וההקלטה היא קריטית לאור העובדה שמסורת מוסיקלית ידענית זו עברה מדור לדור לא בזכות רישומה בתווים ויזואליים, אלא מתוך האזנה אליה, וביצועה הכלי והקולי על ידי מקצועניה החל מן המאה התשיעית ועד לימינו. מלאכת ביצועה התזמורתי של כל נובה הופקד בידי ועדת מומחים שבחרה את התזמורות המבצעות והתאימה אותן לנובות השונות, כך שבנוסף לביצוע התזמורתי של עבדלכרים רייס מפאס, עיר הנחשבת לקובעת הנוסח המוביל, הוקלטו נובות שבוצעו על ידי תזמורות מטנג'יר, תיטואן, רבאט, ודרלבידה.
הודות למדיניות זו נלמד רפרטואר מוסיקת הנובות באקדמיות ובקונסרבטוריונים, הוקמו ופרחו "אגודות חובבי המוסיקה האנדלוסית" ברוב הערים ואפילו נעשים ניסיונות על ידי חוקרים במרוקו ובישראל להתאים למוסיקה זו את הנוטציה הגרגוריאנית כדי לשמר אותה בכתב סימנים חזותי.
לנובה האנדלוסית הקלסית היה מעמד חשוב בימי שושלת סולטני המורביטין, למרות שבראשית שלטונם הטיפו נגד מנעמי החיים ונגד נגינה בפרט. הם אירחו בחצרותיהם את האמן איש אנדלוסיה אבו בכר סייע'. יורשיהם בני שושלת המייחדים הזניחו בראשית שלטונם את המוסיקה, טיפחו את הקנאות והטיפו לשבירת כלי הנגינה. אך שושלת בני מרין (1554-1221) שירשה אותם, זכתה ברכש יקר ערך של אמנים אנדלוסים שגורשו מחצי האי האיברי עקב הרקונקוויסטה.
באותה תקופה גם צמחו במרוקו מסדרים דתיים שהתארגנו בצד קיברו של צדיק מקומי (זאויה), לעיתים מתקופת הג'האליה היא התקופה הקדם איסלמית, ואימצו את השירה והמוסיקה האנדלוסית בטכסיהם הדתיים לצד מוסיקת הסמע ששימשה את ריטואל התפילות התקניות. ראוי לציון ביתר יחוד מסדר העיסאויה, ממכנס, ששיחק תפקיד חשוב בהפצת מוסיקת האלה בקרב שכבות נרחבות באוכלוסייה.
בימי שושלת הסעדיים התווספה לרפרטואר המוסיקלי הקלסי נובה חדשה – איסתיהלל שחוברה על ידי עלל בטה. היא מבוססת בחלקה על הרסד במוסיקה הקלסית המזרחית. בימי השריפים העלאווים הוסיף המלחין עבדארחמן אלפסי פרקים חדשים לנובת רסד דיל וחיבר מילים דתיות לנובת רמל מיה במקום המילים החילוניות שהיו לה קודם לכן. אחריו הדו בן ג'לון יצר את המיזאן קיים-אונוץ לנובת גריבת לחסיין ויסד אקדמיה למוסיקה בעיר פס. בשנת 1932 שיגרה מרוקו לועידת המוסיקה הערבית בקהיר, משלחת גדולה, בראשות מוחמד שוויקה ועומר אלג'עדי. שנתיים לאחר מכן הם יסדו את התאחדות חובבי המוסיקה האנדלוסית בראשה הועמד דריס בן ג'לון והצליחו לראשונה להקליט שמונה נובות שלמות מתוך ה-11 שנותרו בזכרונם של המבצעים. בתקופת שלטונו של חסן השני נציין את ראשי התזמורת המלכותית מוחמד לוקילי ועבדלכרים רייס ותלמידיהם עבדרחים סווירי ועבדלפתח בניס.

המוסיקה הליתורגית
אם האלה האנדלוסית שירתה את השירה הפראליתורגית באירועים דתיים וחילוניים, בחצרות מלכים ובבתי הבורגנות העירונית, הסמע היא מוסיקת הריטואל הפולחני במסגד ובמוסם ובזוויה בתפילות התקניות. מבצעיה הם מוסמעין. תפילותיהם מושמעות כשירת אוניסונו ללא ליווי כלי. המזמורים כתובים ערבית ספרותית על נושאי אמונה, תשבחות ושירי הלל לנביא ולקודשי האסלם.
המוסיקה היהודית
למעשה כלל לא קיימת מוסיקה יהודית יחודית. עם זאת תרמו היהודים רבות לשימורה ולהפצתה של האלה האנדלוסית, לטיפוח כלל סוגי המוסיקה שרווחו במקום, ולחדירת השפעות מודרניות חדשניות מחוץ למרוקו. מוסיקת הנובות רווחה בקרב היהודים המקומיים עוד לפני בואם של מגורשי איבריה היהודים והמוסלמים. אך אין ספק שאלה תרמו לא מעט לחיי השירה והמוסיקה של "התושבים" (כך כונו על ידי המגורשים). התנופה המשמעותית בתהליך עברותה וייהודה של מוסיקת האלה האנדלוסית התרחשה בעקבות הפצתה של תורת הקבלה של הרב יוסף קארו מצפת על ידי שליחים דרבנן שבאו מארץ ישראל. אמנם כבר קודם לכן הרכיבו משוררי מרוקו היהודים מילים עבריות על לחני הנובות השונות. השומרים לבוקר, הקיצו בחצות לילה בשבתות שבין סוכות לפסח, נהגו להתקבץ בחבורות, כדי לפצוח בשירת פיוטים המהללים את אלוהי ישראל, ולנהל שיח עם השכינה, לשם קירוב בואו של המשיח ולזירוז הגאולה שתציל את ישראל מייסורי הגלות. זוהי שירת הבקשות המושרת לפנות בוקר כל שבת בעונת החורף.
הרפרטואר של שירת הבקשות נבחר מחוץ לסידור התפילה. הוא נאסף ונערך בקפידה, בחלקו האחד מתוך הדיוואן של שירת תור הזהב בספרד, ובחלקו האחר מתוך המצאי הגדול של שירת משוררי מרוקו העבריים מן המאה ה-16 ואילך, ובתוכם שיריו של אחד מגדולי הפייטנים, דוד חסין ממכנס. כל חבורת לומדי הזוהר ותורת הקבלה ערכה אנתולוגיית שירים ייחודית לה, אך בשנת 1890 התגבש בהדרגה קובץ פיוטים אחיד – רוני ושמחי – שנערך בעיר סווירה על ידי הרבנים, המשוררים והמוסיקאים דוד אלקיים, ודוד יפלח. הקובץ שופר ונערך מחדש בשנת 1921 בשם "שיר ידידות" על ידי פייטני מרכש והתקבל לאחר מכן על ידי כלל פייטני שירת הבקשות במרוקו. האנתולוגיה מחולקת לעשרים שבועות שבין שני הרגלים סוכות ופסח. בכל מפגש לילי שרו הפייטנים את השירים השייכים לפרשת השבוע הרלוונטית, כאשר בכל מפגש שרים פיוטים קבליסטיים קבועים (תיקון לאה, דודי ירד לגנו, וידיד נפש), ואחריהם סדרת פיוטים מתחלפים הכוללים גם קסידה אחת.
מלאכת הרכבת הטקסטים העבריים על פרקי הנובות השונות נעשתה בקפדנות, במקצועיות ועל פי כל כללי הפרוזודיה, דבר המלמד על מומחיותם של המוסיקאים היהודים בתורת האלה האנדלוסית ובמקצביה הרבים. קפדנות זו הובילה אותם להתאמת הצליל הפונטי של חלק ממילות השיר העברי לצליל הכללי של המילים הערביות המקוריות. כאשר המשפט המוסיקלי של הנובה היה ארוך יותר משורת השיר העברי, השלימו הפייטנים את המלודיה באמצעות מליסמות (הא-נה-נה).
הרכבתה של האלה האנדלוסית על השירה הפרליתורגית היהודית העמיקו את אחיזתה בקרב ציבור החובבים (מולועין) והמקצוענים (אואלין) השרים או מנגנים בהרכבים (רבעה) הרבים שרווחו בקהילה היהודית. כתוצאה מכך השתמרו פרקים אחדים מתוך מספר נובות שהמוסיקולוג מוחמד חייק הכריז עליהן בסוף המאה ה-18 כיתומות או אבודות. לחנים אלה ונעימות קדומות יותר, נשתמרו בזכרונם של עורכי שירת הבקשות ופייטניה שכינו אותה טריק קדים (המודוסים הישנים) לעומת טריק ג'דיד (המודוסים החדשים), שהשתמרו גם אצל המוסלמים.
בתקופות של קנאות דתית מצד סולטנים של שושלות אחדות, שבאה לידי ביטוי אף באיסור קיומן של תזמורות מוסלמיות, המוסיקה של הנובות המשיכה להתקיים בקהילות היהודיות בבתי כנסת ובתזמורות, וכאשר זו נשתכחה במקצת בקרב הנגנים המוסלמים, פנו הסולטנים היותר ליברלים שירשו את קודמיהם הקנאים, למוסיקאים היהודים, כדי לבקש את שירותיהם לשם הקמת סיטרה (תזמורת) חדשה בארמון המלוכה.
היהודים גילו בקיאות לא רק במוסיקה אלא גם בטקסטים המקוריים שלה, ולעתים חיברו שירם בשיטת המטרוז (רקמה) – שירים דו לשוניים – בעברית וערבית, בנויים מבתי שיר כתובים לסירוגין בשתי השפות, להם התאימו לחנים מרפרטואר הנובות.
אף את שירת השעבי (עממי), את הדז'ירי (נובות קלסיות-קלות בנוסח אלג'ירי) והקסידה אימצו היהודים ויצרו להן מילים חדשות בעברית, בניב הערבי-יהודי של שפת הדיבור, או בשפת התשליחית שהיתה שגורה בקרב קהילות יהודיות בחבל הסוס, למרות שהן נחשבו לפחותות ערך בהשוואה למוסיקת הנובות הידענית-אמנותית.
אלה הן רק דוגמאות אחדות לזיקות ההדדיות שהיו קיימות בין יהודים למוסלמים בתחום אמנות המוסיקה. אך לצד מלאכת השימור "חטאו" היהודים גם במודרניזם בהיותם הראשונים שהחדירו לשירתם ג'נרים חדשים במוסיקה הקלה שמקורם בקהיר או באלג'יריה השכנה. נציין בתחום המוסיקה הקלה והעממית את המוסיקאים הפופולריים סמי אלמע'ריבי וסלים הללי, ובתחום השירה הפראליתורגית את אחד מגדולי הפייטנים במאה הזאת הרב דוד בוזגלו שהקלטה של פיוטים וקסידה בקולו משנת 1956 יצאה לאור מטעם בית התפוצות.
בישראל של היום אנו מבחינים בתחיית שירת הבקשות, וערבי שירה ופיוט המבוססים על האלה האנדלוסית. מקהלת זמרי קאמרן ביצעו ברפרטואר של הסדרות למנויים, מחרוזת פיוטים משירת הנובות, בעיבודו של המלחין אברהם אמזלג. להקת צפון מערב הסטודנטיאלית בראשותו של החוקר יוסף שטרית, מבצעת לצד הנובות גם פולקלור עממי, בשיר ובריקוד. בשיתוף עם גדול ידעני מוסיקת הנובות, הכנר ישועה אזולאי מנתיבות, מבצעת המוסיקאית ליז מגנס עיבודים לג'ז של קטעי נובות. להקת שפתיים ולהקת סהרה משׂדרות מבצעות שילוב של קטעי נובות קלסיות פופולריות, יחד עם שירי עם ושירי חתונה מרוקאים תוך שימוש במילים מקורית בערבית ספרותית או מדוברת ולעתים אף עם טקסטים חדשים בערבית יהודית, או עם מנגינות חדשות המשלבות סגנונות אותנטיים עם פופ ישראלי, בביצוע כלי נגינה מודרניים.

המלחון והקסידה
המלחון הוא הזמר העממי המקומי ולו שורשים עתיקים באוכלוסיות הכפרים. הוא נקרא לעיתים גם זג'ל או אף קסידה שהוא מונח המתייחס לטקסט ולא לסוגה המוסיקלית. מילותיו מושרות בערבית מדוברת בניביה השונים בהתאם לאזור, אך המלודיות שלו שאובות ברובן מרפרטואר הנובה האנדלוסית הקלסית תוך פישוטה. הוא זוכה לתפוצה גדולה ובמשך דורות חימם את ליבותיהם של תושבי נאות מדבר הסחרה בעמקי הסוס, הדדס והזיז, לפני שהתפשט צפונה לערי המלוכה מרכש ופאס ואף לערי החוף האטלנטי.
במאה ה-13 המוסיקולוג אבן דרג' מזכיר בספרו "על ההנאה והתועלת מהאזנה למוסיקה" (כיתב אל אימטע ולאינתיפעפי מסאלת סמע אסמע), 31 סוגים של כלי נגינה אך אינו מזכיר מוסיקה עממית. גם וונשריסי שמת בשנת 1549, מוחמד חייק בספרו "כונש", וטייב עלמי, אינם מזכירים את המלחון. העדרו של המונח מלחון מן הספרות המוסיקולוגית המרוקאית אינה פוסלת את קיומו של ז'אנר זה, המבוסס על שיר הקסידה.
הקסידה היא שיר נרטיבי על נושא אחד (סוג של בלדה), בנויה על משפט מלודי יחיד, פשוט וקליט. הטקסט שלה משלב אוצר מילים ותחביר מן הערבית הקלאסית וספרותה עם הערבית המדוברת במרוקו. אך קסידות אחדות כתובות בשלמותן בערבית מדוברת (זג'ל). שירי הקסידה שומרים על חלוקת השורות לבתים כמו בשירה האנדלוסית. הבית נקרא ע'סון (ענף) וכולל 8 עד 16 שורות ופזמון: חרבה (חץ) המגוון את המבנה המלודי של הבית.
הקסידה של המלחון מתבססת על שני מרכיבים עיקריים: הפתיחות והבתים. הפתיחות הכליות (תקסים) הן בעלות משקל חופשי, ומבוצעות על ידי נגן עוד המנגן סולו או על ידי נגן כינור. לאחר מכן מנגנים שיר באחד משלוש הצורות המוכרות: סרבה, תמוולה, מוואל. יוצרי הסרבה בלתי ידועים, לכן מכנים אותם סרבה חרמיה (סרבה ממזרה). היא מבוצעת כשיר קצר במודוס של הקסידה. היא מורכבת מארבעה חלקים: דח'ול, נעורי, אביית, רדמה.
חלקי הקסידה:
קסם = בתים מושרים בסולו, בהם משולב פזמון (חרבה)
חרבה = נוצרה במאה ה-16. פזמון בין הבתים המושר על ידי השדדה (זמרים וזמרים-נגנים)
דרידכה = פזמון מהיר לקראת סוף הקסידה, חרבה מהירה.
המודוסים של הקסידה:
מושפעים מן האלה האנדלוסית ומן המודוסים שלה. מבחינים בשתי קטגוריות. שישה מודוסים בסיסיים: אסתיהלל, רמל מאיה, חיג'ז, סיכה, ערק עג'ם, אסביהן. מודוסים משניים ספורדיים: חסין, אינקילב רמל, חמדן, רסד משרקי. מודוסים מזרחיים: רסד, בייתי, סיגה.
המקצב:
מבחינים בשלושה סוגי מקצבים: גובהי, חדרי, דריכה. הם מופקים באמצעות מחיאות כף (ארש) והתעריג'ה (תוף מחרס). שני תעריג'ה מבצעים את המקצב. האחד מקיש באמצע התוף (אום) והשני בשפתו (חסיה). תזמורת המלחון אינה כוללת כלי נשיפה, אלא כלי מיתר וכלי הקשה בלבד, כדוגמת התזמורות הקלסיות. בנוסף לעוד ולכמנג'ה, אנו מוצאים את הסוויסן (או סוויסי) שאינו אלא עוד עממי בעל שלושה מיתרים וצליל דק, ממשפחת הגמברי.החג'חוג' גם הוא ממשפחת הגמברי אך צלילו נמוך. המונשיד (הזמר הסולן) מחזיק בידו תעריג'ה בכדי ללוות את שירתו בקצב.
בימי שושלת המייחדים (1269-1147) ובמקביל להיווצרות המוושח, נוצר הזג'ל או גריהה, המתעלם מכללי הדקדוק הקלסי. בשנת 1206 נוסדה האקדמיה לשירת המלחון במכנס שם היא נלמדת עד היום. סגנונות חדשים מתווספים לסגנון זה, ובימי בני מרין ובעיקר בימי בני ווטס במאה ה-16 נוצר הפזמון (חרבה) המציין את סופו של כל בית. בין היוצרים החשובים של המלחון אנו פוגשים את עבדלעזיז אלמע'ראוי (1602-1578) שיוצר מן המילה חסרת הפשר דן שורות שיר כגון: דן דני יא דן דני דן דן יא דן. בן זמנו עבדרחמן מג'דוב. במאה ה-17 אל מסמודי משתמש במילה מלי כדי ליצור אפקט דומה. אלה הן בעצם מליסמות הבאות להשלים שורות שיר או סטרופה כדי להתאימן למשפט המוסיקלי. בזכות בואם של משוררים אלג'ירים שברחו מן הכיבוש התורכי בימי הסעדיים מתעשר המלחון בצורות חדשות: מוביית, מקסור, ג'נב, מושתב, סוסי. תקופת התחדשות עוברת על שירת המלחון והזג'ל. היצירה האינטנסיבית מולידה את הסורוף ותהליכים המדגישים את המקצב ואת השפעתם של המאזינים על הזמרים. בתפיללת צמחו משוררי מלחון רבים. בזוויה זג'ולי במרכש פעלו בן עלל מרכשי שיצר את את זג'ל סופי, ומוחמד בן סלימן במאה ה-18. בזוויה של מכנס פעל סי קדור עלמי שזיכה את המלחון בתפוצה רחבה ביותר. בזוויה חרכיה ברבט, בזוויה שקוריה בשאון ובמקומות נוספים פעלו גם בן יזיש תזי, חאוזי בן מסייח, בן סחלה, בן תריכי ערובי, ונגן העוד חוסין תוללי. גם הסולטן מולאי עבדלחפיד שלח ידו בכתיבת מלחון. המלחון עבר לאלג'יריה באמצעות המדחש (זמרים-מספרים) שיצרו שם את סוגת השעבי.
השעבי (עממי) הוא הגירסה האלג'ירית של המלחון שהגיע אליה ממרוקו באמצעותת הזמרים-המספרים (מחדשה). רפרטואר השעבי האלג'ירי אומץ על ידי הזמרים ובעיקרר הזמרות מדרלבידה, שראו בו ג'נר מודרני המחדש את הרפרטואר המקומי. בין זמרי השעבי ניתן לפגוש את מעלמה נג'מה, איברהים סווירי, והיהודים זהרה פסיה, ובעיקר סמי מע'ריבי שנטש את השירה הקלסית-דתית-ליתורגית לטובת השעבי העממי-חילוני, בהשפעתו של סלים הללי האלג'ירי.

המוסיקה הקלה
הדור החדש של המוסיקה הקלה במרוקו משלב מסורות מוסיקליות מקומיות עתיקות (אלה, מלחון, קסידה, שעבי, שירת הגנאווה ולחנים בֶּרבֶּרִיים), עם השפעות שמקורן במוסיקה המצרית ובאגן המזרחי של הים התיכון, בעיקר בהשפעת הרדיו הטלביזיה והקולנוע. להקת ז'יל ז'יללה שואבת מן הרפרטואר ומכלי הנגינה הבֶּרבֶּרִים, למרות ששפתה ערבית ספרותית. להקת נס לע'יואן זוכה להצלחה גדולה אף מחוץ למרוקו בזכות השילוב המוצלח בין מקצבי הגנאוה של אזור סווירה, לבין מוסיקת הפופ והג'ז של אמריקה השחורה. להקות תגדה ולמשחב בתחום המוסיקה הפופולרית הקלה משלבים מסורות מקומית עם השפעות ממוסיקת הרֵיי האלג'ירי והפופ האמריקאי.
במקביל, לא מעט כוכבי פופ אמריקאים הוקסמו מנופיה של מרוקו וממקצבי תושביה הכפריים שבדרום, שהו בקרבם זמן מה ושאבו מלחניהם. ג'ימי הנדריקס שהה בקרב הגנאוה בסווירה, בראיין ג'ונס ואחריו מיק ג'אגר מ"האבנים המתגלגלות" שהו בכפר ג'ג'וקה שבהרי הריף והשתתפו בשירת הע'ייטה. כמוהם שאבו נגני הג'ז מיילס דייויס, רנדי ווסטון ואורנת קולמן מן השפע הרב שסיפקה להם המוסיקה העממית והפולקלורית של מרוקו.

כלי הנגינה
התזמורת האנדלוסית הקלאסית כוללת בעיקר כלי מיתר. הכינור (כמנג'ה) והויולה (כמן) הנשענים במאונך על הברך השמאלית ולא על הכתף כמקובל באירופה, זאת כדי לשחרר את הסנטר לביצועים קוליים. בעבר מיתריהם היו עשויים ממעי בהמה מעובד. היום המיתרים עשויים מתכת. העוד דומה ללאוטה האירופית, בעל צוואר קצר וגוף מסיבי ומקומר ובו חמישה זוגות מיתרים ומיתר נוסף בעל צליל נמוך, כאשר כל מיתר גדול בשלושה רבעים יותר מן המיתר שמתחתיו. הכיוון הוא רה סול לה רה סול דו. כווירה הוא עוּד אלג'ירי מאורך יותר בעל 4 מיתרים כפולים. הקנון הוא סיתר בצורת טרפז בעל 78 מיתרים ו-25 תווים. מיתריו נצבטים בעזרת שני מפרטים באצבע המורה של כל יד. מתחת לכל קבוצת מיתרים מצוי גישרון המשנה את הצליל עד לתשיעית הטון. משמש ביתר יחוד לקטעי המעבר של המוסיקה הידענית. הרבב הוא סוג של ויולה בעלת שני מיתרים עבים עשויים חוטי שיער נצבטים וקשת קמורה. הוא נעלם בהדרגה מן התזמורות הקלסיות לטובת הכינור, וגם לטובת המנדולינה והבנג'ו שהתווספו לתזמורות אחדות.
במוסיקה העממית ובפולקלור הבֶּרבֶּרִי, מבחינים בכלים מגוונים כגון: גמברי, עוּד בֶּרבֶּרִי מעוגל מעץ צפצפה או מעץ אגוז, הצוואר והמגופה עשויים מעץ דפנה. שלושת מיתריו, בעלי מידות משתנות ובלתי שוות, עשויים מניילון, ממשי או ממתכת, נצבטים על ידי מפרט מקרן או מדקל ננסי; לותר הגנאוה הוא סוג של בנג'ו בעל תהודה עמוקה, עשוי מגליל חימר או מתכת; סויסן הוא עוד קטן בעל צוואר ארוך באופן מיוחד עם שלושה מיתרים וצליל חד.
בתחום כלי ההקשה פוגשים את הטאר (או הטרייר הקטן) מעוטר ודומה לתוף מרים, שצלילו מקשט את צליל הדרבוכה, בעל מצילתיים קטנים מנחושת בצדיו; הדרבוכה תוף גלילי נפוח בקצה אחד, עליו מתוחה יריעת עור, עשוי במקור מחרס או ממתכת בעל עור מתוח וברגים למתיחה, מקישים עליו בשתי הידיים, במרכזו (אום) או בשפתו (חסיה).לרוב מעוטר בדגמים צמחיים כדוגמת עיטורי הקרמיקה האופייניים. הבנדיר הוא תוף גדול ועגול עליו מתוחה יריעת עור כבש מחוממת באש מדורה, וחבל המוסיף צליל הרעדה. נמצא בשימוש אצל הבֶּרבֶּרִים כקובע את הקצב בריקוד האחווש ובשירת האמרג. כרכב או גרגב סוג של קסטנייטות כפולות ממתכת בעלי תהודה חזקה, משמש את להקות הגנאוה. נקוס הוא כלי הקשה עגול עליו מכים במקלות ממתכת. זיל הם מצילתיים מנחושת בהם משתמשים רקדנים ונגנים בבוהן ובאצבע המורה של כל יד כדי לקבוע את הקצב. טבל הוא תוף המלווה את הגרגב.
בתחום כלי הנשיפה קיימת הע'ייטה סוג של אבוב בעל לשונית כפולה, עשויה מעץ זית או מעץ משמש, מיוצרת בעיר וואזאן, העוודה היא חלילית מקנה סוף. הניי שהוא חליל צד בעל שיפוע חיצוני, ללא לשונית עשוי קנה סוף חלול משני צדדיו. נקובים בו שבעה חורים ונושפים בו בקצות השפתיים. נגני הניי משתמשים בו-זמנית בשבעה חלילים בגדלים שונים.

הריקוד האימזיע׳י (הבֶּרבֶּרִי)
המוסם הוא מפגש עממי רב משתתפים המתנהל סביב קיברו של צדיק מוסלמי (מרבוט). הכפריים של הסביבה ואף העירוניים המגיעים ממרחקים, באים כעולי רגל בחג המולוד (הולדת הנביא מוחמד) או לכבוד חגיגה כפרית חקלאית, כדי לאמר תפילה בהנחייתו של פְקִיָה (fqih). לצד הקרבת קורבנות, מתבצע יריד מסחרי, ובעיקר מפגש ססגוני הכולל הקשבה לסיפורי נפלאות על סגולותיו התרפאותיות של הקדוש הנערץ, מעשי צדקה כסגולה לפתרון מצוקות, ובעיקר חגיגת שירה, נגינה, וריקודים המתנהלים בעיר אוהלים, במשך כשלושה ימים ולעתים אף יותר, הכל לפי מנהגי המקום.
את מיטב ביטויו של הריקוד הפולקלורי ניתן לפגוש באירועי המוסם שבזוויה אך גם באירועים מקומיים, בחגיגות משפחתיות וחגים עונתיים הקשורים לעבודות חקלאיות ולהשפעת כוחות שמימיים על-טבעיים על חייהם. האימזיע׳ן (הבֶּרבֶּרִים) ובעיקר ענף השלוח של איזור הסוס והרי האטלס מהווים מקור עשיר של שירה, נגינה וריקוד.
השירה מתבצעת בשפת התשלחית (או תמזיע'ת) ולרוב היא קשורה בלהקת ריקוד בראשה עומד ראיס, שהוא גם המשורר, המלחין והמנגן, או לעתים ראיסה שמנהלת את שירת הנשים (אייתה). הלהקה שרוכשת מיומנות גבוהה נודדת לכפרים שכנים ואף לערים רחוקות. הלהקה מבצעת שירים בצורת דו-שיח מלודי בין נשים לגברים, או בין הראיס לבין שאר המשתתפים. השירה הקולית הוירטואוזית של הסולנים ושל המשיבים מגיעה לטונים גבוהים עם פאוזות בסופי משפטים שמזכירה את שירת היודל השוויצרי.
בפאתי מדבר הסחרה ובחבל הסוס אוכלוסיית השלוח רוקדים את ריקוד הגדרה (קדרה) על שמו של התוף הגדול שצורתו קדרת חרס, עליו מתוחה יריעת עור מאויירת ומחוממת באש המדורה המרכזית שמדליקים בשטחים פתוחים בקרבת הכפר. במרכז כורעת אישה על ברכיה, במיטב איפורה ותכשיטיה, עטויית צעיפים אותם היא פושטת בהדרגה במהלך הריקוד. הריקוד מתבצע בתנועות ראש, כתפיים וחזה, בהתחלה באיטיות, ובהדרגה מגיעה הסולנית למצב השתוללות והתמוטטות, כאשר שאר הנשים פוצחות בזע'רית (קריאות צהלולים לביטוי שמחה) והגברים קובעים עבורה את הקצב במחיאות כף ובהקשה על תופי הגדרה.
האחווש הוא ריקוד אופייני לאטלס העליון ולחבל הדדס. בחצר הקסבה (מבצר) המקושטת בשטיחים וכיסויי קיר, מתייצבות הנשים לסירוגין במעגל סביב מדורה או בשורה מול שורת גברים המכים בתופי הבנדיר הקטנים, ומנהלות איתם דיאלוג מלודי. הראיסה פוצחת במשפט פתיחה, ושאר המשתתפים משיבים לקריאתה בשיר ונגינה. האמרג הוא השיר המלווה את הריקוד.
בהרי האטלס התיכון והעליון, בכפרי איית בוגמז, איית הדידו, במחוזות האימזיע'ן ובחבלי אולמס וכניפרה, רוקדים את ריקוד האחידוס הנרקד על ידי נשים וגברים, לבושים בגדים צחורים. הרוקדים מתייצבים בחצי עיגול, ובהטיית גוף קדימה מתפתחת תנועה פשוטה ומתמשכת של צעדים: לפנים, אחורה, ולצדדים, כאשר השירה והנגינה מלווים את מהלך הריקוד.

הגנאוה
תולדות הגנאוה קשורים בסולטן אחמד מנסור שבסביבות שנת 1590 ערך מסע לסודן המערבית (גינאה, גאנה, מאלי, סנגל וניגריה), והביא משם עבדים שהעסיק בשדות קני הסוכר של חבל הסוס, בחבל החאוז של מרכש ובתעשיית זיקוק הסוכר בעיר החוף סווירה. אחריו הסולטן מולאי איסמעיל הביא יותר משלושים אלף עבדים מגינאה יחד עם נשותיהם כדי לגייסם, הם וצאצאיהם, למשמר השחור הנאמן לבית המלוכה. במאה ה-18 מוחמד בן עבדאללה בנה את העיר סווירה בעזרת פועלים שהובאו מסנגל, סודן וגינאה. היום הם מהווים קבוצה אתנית גדולה.
מסדר התריגה אליו משתייכים הגנאוה, הוא מסדר סופי (תסוויף) המתקיים סביב הוואלי (הצדיק של המרבוט), סידנא בילאל, המואזין הראשון של האסלם, ועוזרו השחור של מוחמד. בשמו הקימו זוויות רבות בצפון אפריקה. בקונסטנטין שבאלג'יריה הם מכונים אספן (עבדים), בתוניס הם נקראים סטמבלי או סודני. במרוקו הם פזורים במרכזים רבים במכנס, פס, רבט, דרלבידה, סווירה, מרכש, תפיללת ותמסהולת. הם מקיימים קשר אמיץ עם מסדרי העיסווה, החמדשה וסידי רחל, ומשתתפים יחד איתם באירועי המוסם כזמרים ורקדנים.
בחג השנתי לכבוד סידי בילל, במסגרת החדרה של ליל הגנאוה, הנשים (שוואפה) מנהלות טכסי ריפוי בעזרת הג'נון מלווים בריקוד הדרדבה (הרעש הגדול)
הופעות הדרדבה של הגנאוה מצטיינות גם בריקוד אקרובטי וגם במוסיקה קצבית מלווה בצלילים המתכתיים של הכרכב או גרגב (קסטנייתות כפולות ממתכת), שמתפתחת בהדרגה למצב של טרנס אקסטטי המקרב את הרוקד למהות המיסטית של האלוהות.
בעיר החוף סווירה מתקיים פולחן ליל הגנאוה מן החשובים ביותר במרוקו. הטכס מורכב מחמישה שלבים:
א. עדה (המנהג) היא תהלוכה המתחילה בזאויה של סידנא בילל ומסתיימת בביתה שלל המשפחה המארחת, שתורמת את הבהמה שנטלה חלק בתהלוכה בתוך העיר, ותוגשש כקורבן. את התהלוכה מוביל המנהיג הרוחני של הקהילה, המעלם, או עוזרו, המכה בטבל בעזרת שני מקלות מעוגלים בעוד שאר המשתתפים רוקדים במעגל ומקישים בגרגב.
ב. דביחה (הזבח) – טכס העלאת הקורבן המסורתי בו שוחט הקצב של המסדר (המוקדים)) אייל או עגל שהוקרב ליישויות אליליות המתוארות במילות השירים. מבחינה בלשנית מילותת השיר מעידות על קשר אתני עם קבוצות במברה, סוע'אי, חאוסה, וסוכול. מראה השחיטה הפומבית והדם הניקז מחדדים את תחושת האכזריות והאזוטריות גם יחד. המעלם שמוביל את הטכס מדקלם מזמורים מלווה בצליליו הנמוכים של החג'חוג', ובזע'ריט של הנשים.
ג. כויו – kuyuu (יזכור) – מסכת תיאטרלית המתארת את תולדות הגנאוה השחורים ובעיקרר תמונות צייד וקטיף המובעים במימיקה, ריקוד שירה ונגינה. בסווירה שלב זה מכונה אולדד במברה. במכנס הוא נקרא במבראויה. הוא מורכב משירה קצבית מלווה בכרכב, גמבר ומחיאות כף קצובות ומורכבות. הריקוד בעל האופי הווירטואוזי, מתפתח לעבר השיא האקסטטי (נושקה) בו נוטלים חלק רקדנים רבים. תמונת קשירת הידיים והרגליים בריקודי הסולו, מזכירה את תולדות הקהילה כאשר נתפסו אבותיהם באפריקה כדי להימכר כעבדים.
ד. הארוחה – הגנאוה ואורחיהם משתתפים בארוחה החגיגית, ומתחלקים בבשר הזבחח המוגש בתערובת של ירקות מבושלים ולחם. מקנחים את הארוחה בתה ובמשקאות מתוקים.. אחרי הפסקה קלה מגישות בנות הגנאווה או ח'דמת (משרתות) למעלם, סל עם מכלי קטורת בהם נשרף צמח הג'אוי. יחד עם הקטורת בנות הגנאוה שהיו משרתות הופכות לידעוניות (שוואפה), שריפה או מקדימה, ונוטלות איתן שבעה צעיפים בצבע לבן, שחור, כחול, ירוק, אדום, כתום, וסגול, ומגישות אותם למעלם. כל אחד מן הצבעים מתייחס לאחד מן הג'נון או היישויות האליליות, אליהם פונים אחד אחר השני, ולפי תור קבוע מראש, בקריאות מושרות. אין ספק שמדובר בטכס בעל אופי פגני מובהק, שאין לו דבר עם האסלם, אליו הצטרפו הגנאוה לאחר הגיעם למרוקו. אחת מן הדמויות האליליות אליהן פונים בשלב הארוחה, אינה אלא ללה מימונה, גבירה מן המיתולוגיה המקומית, אליה מופנה מזמור ארוך וקצבי, מלווה בזע'רית של הנשים. לנשים בטכס מוענקים תפקידים מסורתיים של ריפוי פסיכולוגי ומיני.
ה. מלוכ או פתיחת הרחבה – בשלב זה נמנעים מאכילה. העביד (משרתים) מגישים מנחתת תמרים וחלב והבכרה (נושאי הקטורת) מעשנים, מחטאים ומטהרים את האורחים וגם את כליי הנגינה בעשן קטורת סמיך המדיף שלל צבעים דומים לצבעי הצעיפים, ומאחלים ברכת ברוכים הבאים לאלים. הנע'שה הוא שלב ריקודי הדיבוק המלווים בצליל המתכתי של הגרגב מתחיל. מעודדים את האורחים ליטול בו חלק כסגולה תרפאוטית. הנע'שה הוא גם האל של מסדר במברה, והוא מציין את ילדי היהודים או אולד שמירה או אולד סבתיין (שומרי שבת).
הרוקדים והנגנים מתאספים סביב המעלם במעגל המשתנה חליפות לשתי שורות מקבילות, והמשתתפים קורסים ונזקפים ללא הפסק, דבר הדורש כוח רב, מיומנות רבה, וגם מטשטש את חושי הרוקד. כל משתתף בתורו מתחיל לרקוד במרכז המעגל, או בין שתי השורות המקבילות, ונכנס בהדרגה ובאיטיות למצב של טרנס אקסטטי שבסופו הוא מתמוטט מעולף, עטוף באחד משבעת הצעיפים הצבעוניים, כאשר עשן הקטורת המוגש לנחיריו ממכלי הטביגה והרעש המתכתי של הגרגב מקהים את חושיו, עד למצב של איבוד הכרה מוחלט שאמור להביא לו את גאולתו האישית.
המלוכ או ג'נון, הם למעשה יצורים מעולם הרוחות והשדים, הנקראים להתגלות ולהשתלט על גופם של משתתפי הטכס לתכלית ריפוי. קיימים שבעה סוגי מלוכ, שהם שבע רוחות אלים:
הלבנים – מוקדשים לג'יללה, ולמייסד מסדר הקדירי מוחמד עבדלקדר ג'ילל
השחורים – מוקדשים למימון
הכחולים – מוקדשים לסידי מוסא (משה רבנו)
האדומים – מוקדשים לחמו הקצב האדום, הסולטן של חאוסה
הירוקים – מוקדשים לריג'ל אללה או שריפה (בני האל)
השחורים – מוקדשים לאולד ע'בה (בני היער הסודנים)
הצהובים או הסגולים – מוקדשים לעיילת (הגבירות): ללה מימונה, ללה רקיה וללה עישה
בשלב זה רוחה של ללה עישה נכנסת במנהיג העדה (מקדם) והוא מתחיל להתנבא בסיועו של החושך (השטן) שנוצר עם כיבוי האורות. לפנות בוקר הגנאווה מסיימים את הדרדבה כפי שהתחילו אותה, שרים ורוקדים עד שהמקדם מניח את הגמברי או החג'חוג' שלו על הרצפה.
ריקודי הטרנס האקרובטי אופייניים גם למספר מסדרים דתיים שחיים בזאוויה, כגון מסדר סידי חמד ומוסה מאזור תפראות שבולטים גם בלבושם בצבעי הדגל ירוק אדום בהופעותיהם בג'מע לפנה. מקימי המסדרים כגון העיסוויה ממכנס, החמדשה והדע'וע'יה מאזור זרחון, הג'זוליה ממרכש, התוחמיה והטייביה מוואזן, הדרכאוה מגבול הסחרה, הפכו בעיני מאמיניהם לקדושים נערצים, המקיימים לכבודם, אחת לשנה, טכסים דתיים אזוטריים, המשלבים בפולחנם אקטים של הלקאה עצמית, תהלוכות, ריקודים ושירה, ספוגי קנאות. למסדר הרגרגה יש שלוש עשרה זאויה בחבל שידמה שמצפון לסווירה ונאמני המסדר פוקדים את כולם אחת לשנה.
הצייר הגנאוי איש סווירה מוחמד טבל מצייר ציורי טרנס מושפעים מליל הגנאוה, והאמן עבדלטיף זין מקיים מופעי אינטר ארט בהשפעת ריקודי הטרנס הגנאוי.

מוסם האירוסין באימילשיל
במשך שלושה ימים ושלושה לילות חוגגים צעירי סביבתו של הכפר אימילשיל שבהרי האטלס העליון השוכן בגובה של 2600 מטר מעל פני הים. חג האירוסין המתקיים כל שנה בסוף ספטמבר בשטחו של המחוז הבֶּרבֶּרִי אית הדידו הוא לא רק חגיגת פולקלור, אלא אף יריד מסחרי גדול המפגיש כשלושים אלף איש בעיר אוהלים ססגונית בה מתקיימות עסקאות חליפין של כבשים, חיטה, תבלינים ובדים הנאגרים לקראת החורף המתחיל.
אך אימילשיל הוא בעיקר חגן של הנערות המחפשות להן חתן ומגיעות ליריד רב המשתתפים, עטויות במיטב עדייהן, איפורן ומלבושיהן, ונוטלות חלק בריקודי האחידוס והאחווש כסולניות או כמלוות את הרוקדות בשירתן. הצעירים מצידם מפגינים את כישוריהם בריקוד ובשירה, עד שאחת מן הנערות בוחרת בהם, בניגוד לנוהג המקובל בו ההורים הם הקובעים את בני הזוג של ילדיהם. מקורו של חג זה הוא בעל סיכוי רב לשרוד מן התקופה הבֶּרבֶּרִית הקדם אסלמית, למרות הגושפנקה הרשמית שהוא מקבל מן השלטונות.
המסורת המקומית מספרת על קשר אהבה שהתפתח בין ילדיהן של שתי משפחות יריבות בתוך כפר אית הדידו – גרסא בֶּרבֶּרִית של סיפור רומיאו ויוליה. ההורים כמובן התנגדו לנישואין, אך שני הנאהבים הזילו כל כך הרבה דמעות עד שבכיים יצר את שני האגמים שבסביבה: איסלי ותיסלית הנקראים על שם שני האוהבים.
אך אגדה זו אינה אלא משל. יתכן שהסיפור בא לבטא את התנגדותם או אף מאבקם של צעירי הכפרים נגד הנוהג המקובל להשיא אותם לבני זוגם באופן שרירותי בהחלטת הוריהם תוך התעלמות מנטיות ליבם של בני הזוג צמאי אהבה. מאז זכאים צעירי אית הדידו לבחור להם בני זוג לאירוסין כאוות נפשם, ואף מזמינים צעירים אחרים לקיים טכסי נישואים קולקטיביים במקום, מידי שנה. אך מי שרק הכיר את אהובתו באותה שנה מסכם איתה ועם משפחתה לקיים את טכס האירוסין בשנה הבאה באימילשיל.

המוסם
על גבעות הזרחון, בכפר מולאי דריס מתקיים בסתיו, המוסם החשוב ביותר באיסלם של מרוקו, לזכרו של מייסד השושלת המוסלמית הראשונה: אידריס הראשון. במרכז המדינה של העיר פאס מתקיים במקביל המוסם של מולאי דריס אלאזהר, הוא אידריס השני, מייסד העיר. במכנס הסמוכה נערך בימי המולוד, מוסם ותהלוכה של מסדר העיסאוה לכבוד מייסד הכת סידי עיסה שנפטר בשנת 1526. בליל המולוד מתקיימת תהלוכת נרות בעיר סלה, וביום השישי למולוד יוצאים תושבי העיר למוסם סידי עבדאללה. ביום העשירי למולוד עולים לרגל למרבוט בזאויה של מולאי ברהים, בקרבת מרכש. מסדר סידי חמד ומוסה באיזור תפראות מקיימים את המוסם בזאויה של מייסד הכת בסוף אוגוסט ומושכים לחגם קהל רב בזכות בגדיהם בירוק אדום, וריקודי האקרובטיקה שלהם. בצפונה של עיר החוף סווירה מתקיים באביב מוסם הרגרגה, מנאמני מסדר השידמה החוגגים בשלוש עשרה אתרים שונים את זכר בואם למרוקו של שבעת הקדושים של מוחמד, בכוונה לאסלם את תושבי מרוקו. ריקודי הגדרה נרקדים על ידי תושבי גלמין, לבושים בגדים בגווני שחר וכחול, בפאתי הסחרה, במוסם המשולב ביריד גמלים. גם בכפר טן טן שבדרום הרחוק רוקדים את ריקוד הגדרה במוסם לכבודו של סידי מוחמד מא לעינין (מי עיניים).
למרות ביטויי הפולקלור, המוסם ספוג בפולחן דתי. לצד המוסם מתקיימות חגיגות מקומיות בעלות אופי חקלאי-כפרי. בעיר ספרו בקרבת פאס חוגגים את חג הדובדבנים ביוני. השושנים זוכות לחג בכפר הדרומי קלעה דלמגונה בחודש מאי. באביב חוגגים בתפראות את פריחת השקדיה. בתיסה ליד פאס מקיימים בסתיו את חגו של הסוס. באותה עונה עורכים בארפוד את חג התמרים. בערים מקיימים פסטיבלים וכנסים ארציים. באגדיר מתקיימים שני פסטיבלים: הפסטיבל הלאומי של אמנות המטבח, והפסטיבל של התרבות העממית באפריקה. הפסטיבל הלאומי לפולקלור מתקיים במרכש. מוסם ומפגש פולקלור של בקעת האוריכה נערכים בכפר סתי פטמה. מוסם והופעות פנטזיה מתקיימים במולאי עבדאללה באזור סווירה.
הפנטסיה ללא סוסים היא ריקוד של כפריי הרי הריף. אך עם סוסים היא לובשת צורה של חגיגה ראוותנית בה הרוכבים על סוסיהם המקושטים בעדיי כסף, דוהרים בשורה ומעלים ענני אבק מיתמר מעל לרובי המכחלה שיורים בו זמנית מעל לראשיהם וקובעים את נקודת השיא של החגיגה. הפנטסיה על סוסים מתקיימת במוסם, בפסטיבל הלאומי לפולקלור של מרכש, או במסגרת פסטיבל הפנטסיה במכנס, ומספקת מקור הנאה חזותי לחוגגים המקומיים, ולתיירים הרבים.