עת שערי רצון – הפיוט יוחד לתפילות הימים הנוראים, בשעה ששערי רצון וקבלת התפילה נפתחים. יום אהיה כפי – לפי הפס' בתהלים פח,י: "קְרָאתִיךָ יְהוָה בְּכָל יוֹם שִׁטַּחְתִּי אֵלֶיךָ כַפָּי". ואקרבה… – ברוב המחזורים הושמטה שורה זו. התפילה הותקנה כזכר לקרבן. ביום הוכח – יום הדין והתוכחה, שבו מוכיחים אדם על עוונותיו. עוקד והנעקד והמזבח – המשורר מבקש מהאל שיזכור לו ביום הדין את שלושת היסודות העיקריים בפרשת העקידה: עוקד – אברהם אבינו, נעקד – יצחק, המזבח – שבמקום זה נקבע בעתיד מקום המקדש. במדרש פסיקתא דרב כהנא כג נאמר: "בשעה שיהיו בניו של יצחק באים לידי עבירות ומעשים רעים, תהא נזכר להם עקדת יצחק אביהם, ותתמלא עליהם רחמים, ותרחם עליהם, ותהפוך להם מדת הדין למדת רחמים".
באחרית… – מכאן מתחיל המשורר את סיפור העקידה. אחרית – הניסיון האחרון של אברהם, לפי המשנה במסכת אבות ה,ג: "עֲשָׂרָה נִסְיוֹנוֹת נִתְנַסָּה אַבְרָהָם אָבִינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם וְעָמַד בְּכֻלָּם". הבן אשר… – פירוש הניסיון לפי הפס' "קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ אֶת יִצְחָק וְלֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ" (בראשית כב,ב). הבן אשר נולד לך משרה – כנגד הגרסא המוסלמית שישמעאל נעקד ולא יצחק. אם נפשך – לפי דברי הכתוב: "וְנַפְשׁוֹ קְשׁוּרָה בְנַפְשוֹ" (בר' מד,ל). לעולה ברה – קרבן עולה זכה, או מבוררת, מובחרת. כבוד לך זורח – אור השכינה, לפי הפס' "קוּמִי אוֹרִי כִּי בָא אוֹרֵךְ וּכְבוֹד יְהוָה עָלַיִךְ זָרָח" (ישעיה ס,א).
אמר… – אברהם אמר לשרה, כי עליו לקחת את יצחק ללמוד את חוקי האל, זאת על מנת שהיא תסכים לשלוח איתו את בנם. המשורר עושה שימוש במדרש תנחומא על הפרשה: "אמר לה: את יודעת, כשאני בן ג' שנים הכרתי את בוראי, והנער הזה גדול ולא נחנך ויש מקום אחד רחוק ממנו מעט, ששם מחנכין את הנערים אקחנו ואחנכנו שם. אמרה לו: לך לשלום".
ושני נעריו – בפרשת העקידה נאמר "וַיִּקַּח אֶת שְׁנֵי נְעָרָיו אִתּוֹ וְאֵת יִצְחָק בְּנוֹ" (בר' כב,ג). המדרש מפרש ששני נעריו הם אליעזר עבדו וישמעאל בנו (כך בתרגום ירושלמי על הפסוק). ממתי השקר – מאנשי השקר, שלא מאמינים באמונת אברהם ויצחק. נגעו – הגיעו. אל חקר – אל המטרה, לפי איוב יא,ז: "הַחֵקֶר אֱלוֹהַּ תִּמְצָא אִם עַד תַּכְלִית שַׁדַּי תִּמְצָא". דמות כבוד – ראה שכינה שורה על ההר וכך ידע שזה המקום; לפי מדרש הגדול לפרשה: "מה ראה? ראה עמוד של אש עומד מן הארץ ועד לב השמים". והתבונן – עשה פעולה במחשבה ובכוונה. להימשח – כך נאמר על הכהנים בהכשרתם לעבודת הקרבנות.
ידעו נעריו – הבינו ישמעאל ואליעזר שעליהם להישאר ולא להתקרב להר הקדוש, כיוון שכאשר שאלם אברהם האם גם הם ראו את האור הקדוש על ההר, הם ענו בשלילה: לא נחזה רק מהמור – ראינו רק שוחה, בור. ענה: שבו פה עם משולים לחמור – ע"פ המדרש: "אמר לו ליצחק: רואה אתה מה שאני רואה? אמר לו: רואה אני הר נאה ומשובח וענן קשור עליו. אמר לנעריו: רואים אתם כלום? אמרו לו: אין אנו רואים אלא מדבריות. אמר להם: שבו לכם פה עִם החמור – מה החמור רואה ואינו יודע, כך אתם עַם הדומה לחמור" (תנחומא על הפרשה).
לעשות במלאכה – לפי המדרש, שניהם הביאו את האבנים למזבח, הביאו את העצים ועוד. ויענה יצחק… – לפי דברי הכתוב בפרשה, שיצחק שאל את אביו שאלות אלו ובהמשך אברהם עונה לו לפי הכתוב במקרא. דתך – חוקי הדת, ההלכה.
באל חי מחסה – אברהם מביע את בטחונו באל. כי כל אשר יחפוץ אלוהים יעשה – לפי דברי המשורר בתהלים: "כֹּל אֲשֶׁר חָפֵץ יְהוָה עָשָׂה" (קלה,ו). כסא – מזבח. לפי המדרש, אברהם כיוון את המזבח כנגד כסא הכבוד. יאמיר – יכריז.
דפקו בשערי רחמים – המשורר משתמש במטפאורה זו כדי להדגיש את נושא התחנונים והתפילה. וקוי ה' יחליפו כח – ציטוט מישעיה מ,לא. הכוונה היא שדו השיח בין האב לבנו, התיש את שניהם והם כמעט התייאשו מהמעשה, אך כיוון שבטחו בה' התחדשו כוחם וגבורתם הנפשית. דרשו בנחלת אל להסתפח – להידבק בעבודת האל, וזהו שיבוץ מתוך שמואל א כו,יט: "כִּי גֵרְשׁוּנִי הַיּוֹם מֵהִסְתַּפֵּחַ בְּנַחֲלַת יְהוָה".
הכין עצי עולה באון וחיל – אברהם אזר כוח ואומץ כדי לקיים את מצוות הבורא. כעקדו איל – יש כאן רמז לסוף הסיפור. ויהי מאור יומם… – המשורר מתאר את רגשותיהם של האב והבן בצורה נשגבת: תוך כדי המעשה, הבן שמוסר עצמו לעקידה והאב שקושר אותו כשם שקושרים איל לקרבן, בתוך תוכם מתחוללות סערות נפש – העולם חשך עליהם ודמעותיהם לא פוסקות לרגע. אולם עין במר בוכה – ולב שמח – רגשותיהם מעורבים, מאחר שעל רגשות הפרידה מתגברת שמעת העשייה כדבר האל.
שיחו לאמי… – בבית זה נפרד יצחק מאמו. כאן ובבית הבא זו נקודת השיא של הפיוט מבחינה רגשית, ודבר זה מתבטא בבחירת המילים שהמשורר שם בפי יצחק. הוא אינו חושש על חייו, אלא כואב את תוגת אמו, זו שילדה אותו לאחר תקופה ארוכה מאוד ובגיל מבוגר – תשעים שנה, ודבריו מעוררי חמלה בלב כל אדם: אנה אבקש לה מנחם אנה? כפילות השאלה נועדה להדגיש את כאבו של יצחק על אמו, וכך גם בדבריו צר לי לאם תבכה ותתיפח.
ממאכלת… – יצחק פונה לאביו ומבקש ממנו לחזק את הקשרים ולחדד את המאכלת, סכין השחיטה. יהמה מדברי – מאימת הסכין דיבוריו נרגשים. ועת יקד יקוד – כאשר האש תשרוף את בשרי, מבקש יצחק, קח משאריות האפר והבא לאמי, שישאר לה לכל הפחות מעט ריח מִבְּנָהּ כזכרון.
ויהמו… – סיפור העלילה עובר מהארץ לשמים. המשורר מתאר את נסיונות ההצלה של המלאכים. כל מלאכי מרכבה – ההכללה נועדה לבטא את הסכמת כל המלאכים על הדבר. מלאכי מרכבה הם המלאכים שנמצאים סביב האל. אופן ושרף – כינוי למלאכים. שואלים בנדבה – מבקשים בלב טוב (ע"פ הושע יד,ה). שר צבא – כינוי למעלתו של יצחק. פדיום – פדיון. הם מבקשים שיציל את נפשו של יצחק וייתן כופר, תמורה בעדו. אל נא יהי עולם בלי ירח – במדרש במדבר רבה ב,יג נמשל אברהם לחמה ויצחק ללבנה.
שליש אורים – יצחק, יחד עם אברהם ויעקב הם מאורו של העולם. אוֹרָיִם – צורה זוגית של אור, הכוונה לחמה וללבנה. מלאכי מחנים – המלאכים שהגיעו לבקש על נפש יצחק; מקור הביטוי במפגש יעקב והמלאכים בבראשית לב,ג. יום זה – יום העקידה. בו חטא בני יעקב אני סולח – על פי המדרש, יצחק נעקד ביום הכיפורים בשעת הנעילה. [בו שערי רחמים אני פותח – גרסת זו נועדה להחליף את השורה הקודמת כאשר ראש השנה חל בשבת ולא מזכירים בשבת חטא].
לבריתך שוכן זבול… – הוא הקב"ה, לפי דברי שלמה במלכים א ח,יג. כוונת בית זה היא שהאל יזכור את בריתו ושבועתו לעם ישראל הסובלים בגלות, ובזכות תקיעת השופר יזכור את עקידת יצחק ויגאל את עם ישראל. לבריתך – את בריתך, ברית בין הבתרים, בה הבטיח האל לאברהם שבאחרית הימים יגאל את בניו וישיבם לארצם. ושבועה – השבועה שנשבע הקב"ה לאברהם בסיום העקידה: "וַיֹּאמֶר בִּי נִשְׁבַּעְתִּי נְאֻם יְהוָה כִּי יַעַן אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידֶךָ. כִּי בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְכַחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם וְיִרַשׁ זַרְעֲךָ אֵת שַׁעַר אֹיְבָיו. וְהִתְבָּרֲכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ בְּקֹלִי" (בר' כב,טז-יח). עדה סוערה – לפי דברי הנביא ישעיה "עֲנִיָּה סֹעֲרָה לֹא נֻחָמָה" (נד,יא). ונגועה – מלשון נגעים ומכות. ושמע תקיעה… – הפיוט נועד מעיקרו לתפילת ראש השנה. אם חל ראש השנה בשבת, שאז אסור לתקוע, מחליפים שורה זו במילים וּשְׁמַע תְּפִילָה זוֹכְרָהּ לִתְרוּעָה. תוקעה – מוסב על העדה; התקיעה שהעדה תוקעת. ואמור לציון בא זמן הישועה – לפי הגמרא בראש השנה יא,א, בראש השנה עתידים עם ישראל להיגאל. תקיעת ראש השנה רומזת לתקיעה המכריזה על בואו של המשיח, כמו שנאמר: "וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל וּבָאוּ הָאֹבְדִים בְּאֶרֶץ אַשּׁוּר וְהַנִּדָּחִים בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וְהִשְׁתַּחֲווּ לַיהוָה בְּהַר הַקֹּדֶשׁ בִּירוּשָׁלִָם" (ישעיה כז,יג). ינון – כינוי למשיח, ע"פ סנהדרין צח,ב. ואליה – לפי דברי הנביא מלאכי: "הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם יְהוָה הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא" (ג,כג).